עבריין שנדון לתשלום קנס, הפקיד אותו אך הכסף הועבר לטובת פיצוי נפגעי העבירה - לא יישלח למאסר בשל אי-תשלום הקנס. כך קובע (יום ה', 1.7.21) בית המשפט העליון בהרכב מורחב. את הדעת הרוב כתב המשנה בדימוס לנשיאה, חנן מלצר, והצטרפו אליו השופטים עוזי פוגלמן ויצחק עמית. דעת המיעוט הייתה של השופטים ניל הנדל ונעם סולברג.

חוק העונשין מאפשר להטיל מאסר של עד שלוש שנים כתחליף לקנס (אורך המאסר חלף הקנס נקבע מראש במסגרת גזר הדין). כמו-כן, יכול בית המשפט לחייב את המורשע בתשלום פיצוי לנפגעי העבירה (הפיצוי מוגבל ל-258,000 שקל, נועד לשיקום מיידי ואינו מונע הגשת תביעת פיצויים אזרחית). עוד קובע החוק, כי כל סכום שיפקיד המורשע, יועבר תחילה לנפגעי העבירה ורק לאחר מכן כקנס לקופת המדינה.

בשל שילובן של הוראות חוק אלה גרסו חלק מבתי המשפט, כי אדם עלול להיכלא בגין אי-תשלום קנס, אף אם העביר סכום העולה על סכום הקנס, במקרה שלחובתו עמדה גם חובת פיצויים שלא הושלמה. זאת, מבלי שקיימת הוראת חוק מפורשת לפיה ניתן לאסור אדם, חלף תשלום פיצויים שהוטלו עליו.

מלצר: להבחין בין התשלום לבין הפרעון

מלצר קובע, כי יש לאמץ פרשנות המבחינה בין תשלום הקנס לבין פירעונו, ולמעשה בין שאלת הקדימות בזקיפת הסכומים ששולמו, לבין שאלת "הסרת האיום" של המאסר חלף הקנס. לפיכך, במקרים שבהם אדם העביר לידי אוצר המדינה סכום הגבוה מסכום הקנס, אך נמוך מסכום הפיצוי - יש לראות זאת תשלום של הקנס המסיר את איום המאסר מעל המורשע. זאת, גם אם הקנס עצמו לא שולם והכסף הועבר לטובת פיצוי נפגע העבירה. במקביל, יכולה המדינה לפעול באמצעי הגבייה העומדים לרשותה כדי לגבות את הקנס ואת יתרת הפיצויים (אם יש כזו).

מלצר אומר כי פרשנות זו אפשרית מבחינה לשונית ומיטבית מבחינה תכליתית. לשונו של סעיף 71(א) לחוק העונשין, העוסק במאסר חלף קנס, מכילה הן את האפשרות שאדם ייכלא אם לא עמד בפועל בחיוב לפרוע את סכום הקנס, והן את האפשרות שכליאה תתאפשר רק מקום שאת הקנס לא שילם כלל. דעת הרוב קבעה, כי הפרשנות השנייה, לפיה כליאה תתאפשר רק כאשר סכום בגובה הקנס לא שולם כלל, היא המגשימה באופן מיטבי את תכליות החקיקה. "המחוקק עצמו יצר, הבחנה לשונית בין פעולת 'התשלום' או 'הגבייה' לבין פעולת ה'זקיפה'", מוסיף מלצר.

"תכליותיו המרכזיות של מאסר חלף קנס מתמקדות במורשע עצמו – במטרה להביאו לכך שהוא יעביר מכיסו לקופת המדינה את סכום הקנס שהושת עליו, ובכך ייגרם לו חסרון כיס באופן שיביא למימוש מטרות הענישה ולאכיפת תשלום הקנס. תכלית זו תומכת בפרשנות שאותה הציעו המערערים, שכן מששולם הקנס ונגרם חיסרון הכיס, התממשה מטרתו העיקרית של הקנס, כשלצורך תכלית זו, אין נפקות של ממש לשאלה לטובת איזה גורם נזקף התשלום – לקופת המדינה, או לטובת נפגע העבירה", מוסיף מלצר.

מלצר מסביר, כי בקביעת גובה הקנס בית המשפט מתחשב ביכולותיו הכלכליות של המורשע, לטובת מילוי התכלית העונשית והתכלית האכיפתית שביסוד המאסר חלף הקנס. בקביעת גובה הפיצוי, לעומת זאת, בית המשפט לא מתחשב ביכולותיו הכלכליות של המורשע, אלא רואה לנגד עיניו רק את נזקו וסבלו של קורבן העבירה. במצב זה, עלול עבריין דל אמצעים להישלח לכלא בעל כורחו, משום שהוא אינו יכול לשלם את הקנס לאחר ששילם את הפיצויים או חלקם. בכך, הופך למעשה עונשו של המורשע מ"מאסר חלף קנס" - ל"מאסר חלף פיצויים", או למאסר שאיננו בחירה אלא חובה. לדברי מלצר, גישתו נתמכת הן במשפט העברי והן במשפט המשווה.

לדברי מלצר, גם עיקרון החוקיות וכללי הפרשנות המקובלים שבדין הפלילי, לפיהם יש לפרש את החיקוק הפלילי (ככל שאינו ברור) לטובת הנאשם - תומכים גם הם בפרשנות המבחינה בין תשלום סכום הקנס לבין זקיפתו לטובת מי מה"נושים" (אוצר המדינה או נפגעי העבירה). מלצר מכיר בכך, שעלול להיווצר מצב בו מורשע לא ישלמו את מלוא סכום הפיצוי לנפגע העבירה, וזאת לאחר ששילם את הקנס המבוקש והסיר את איום המאסר. אולם, "המאסר מעולם לא נועד לצורך גביית סכום הפיצויים המלא, אלא לטובת גבייתו של הקנס בלבד. סכום הקנס אומנם משולם, אך לא נשאר בהחזקה של אוצר המדינה, לפיו סכום הקנס נזקף קודם כל לשם פיצוי לנפגע העבירה. בכך יש לרפא ולו במעט את מצבו של קורבן העבירה".

עמית מוסיף: "מטבע הדברים, כאשר בית המשפט בא לגזור דינו של נאשם, ההתמקדות היא ברכיב המאסר בפועל, וגם ההגנה מתמקדת ברכיב זה. אך אל לנו להתייחס לרכיבי הקנס והפיצויים כסרח עודף לעונש העיקרי של מאסר בפועל. בפסק דין זה יש כדי להגביר את המודעות לרכיבים אלה, ובעת גזירת הדין על בית המשפט לבחון את התמונה המלאה בבואו להטיל קנס, מאסר חלף קנס ופיצויים לקורבן העבירה". פוגלמן מציין, כי אומנם מניעת המאסר עלולה לגרום לכך שהקנס לא ישולם, אך המדינה יכולה להפעיל אמצעי גבייה; ואי תשלום קנס עשוי להוביל לדחיית בקשה לשחרור מוקדם.

דעת המיעוט: עירוב עניינים

לדעת הנדל, לשון החוק הברורה היא שלא ניתן לשלם את הקנס קודם לתשלום מלוא הפיצוי. כך הובן החוק שנים רבות בידי מלומדי משפט ושופטים, תוך קביעת הלכות על יסוד תפישה זו, שלא הוצגה כהכרעה פרשנית אלא כקריאה פשוטה של החוק. הלשון הברורה מתיישבת היטב עם תכלית החוק, שמעניקה קדימות לתשלום הפיצוי שנגזר על נאשם על פני תשלום הקנס - וזאת במטרה להגדיל את ההסתברות שנפגע העבירה יפוצה באופן ריאלי ומלא, כחלק מהמגמה של הכרה במעמדם של נפגעי עבירה במסגרת ההליך הפלילי. בנסיבות אלה, שינוי נורמטיבי של הלכות ותיקות ומושרשות ייעשה, ככל שיש צורך בשינוי, בדרך של שינוי חקיקה.

הנדל אומר כי מלצר מערב בין שתי סוגיות בלתי תלויות. האחת: האם תשלום הקנס, מבלי לשלם את הפיצוי, פוטר את הנאשם ממאסר חלף קנס. השנייה: מה דינו של נאשם שאינו יכול לשלם קנס עקב עוניו, לעניין מאסר חלף קנס. שתי השאלות מקבלות מענה בדין: נאשם אינו פטור מן המאסר עד שישלם את מלוא הפיצוי. אם יטען במועד הרלוונטי שאין בידו לשלם את הקנס, יש לדון בטענה זו בנפרד ועל-פי נסיבות המקרה.

סולברג סבר, כי נכון היה לדחות את הערעורים לגופם, וזאת מבלי להידרש לשאלות המשפטיות שהעלו המערערים. העונשים והפיצויים הוטלו בהתאם להתחייבויות שנטלו על עצמם בהסדרי טיעון, אך לא עמדו בהם. בנסיבות שבהן התחייבו נאשמים לשלם קנס ופיצוי כספי בשיעור מסוים, עד מועד מסוים; ובמקביל התחייבו לרצות מאסר חלף קנס אם לא יעמדו בהתחייבויותיהם - אין הצדקה לפוטרם ממנו, אם לא פרעו את הקנסות שהתחייבו לשלם.

במישור המשפטי סבור סולברג, כי אין די בתשלום פיצוי כספי בשיעור הקנס כדי להיפטר מנשיאת מאסר חלף קנס, הן לאור הוראות החוק הברורות בעניין והן מחמת ההלכה שנשתרשה בעניין זה בפסיקה. לדבריו, דעת הרוב יוצרת עירוב תחומין בין התכלית העונשית של הקנס לבין התכלית האזרחית של הפיצוי; לא ניתן להגשים תכלית עונשית, באמצעות תשלום אזרחי. הפרשנות שנתקבלה על-ידי הרוב, מסכלת למעשה את מטרתו של המאסר חלף קנס - גורם ההרתעה, מוסיף סולברג.

בית המשפט העליון קיבל, בדעת הרוב, את ערעוריהם של יצחק מוסרי וגולן ערג'י, שלא שילמו במלואם קנסות שהוטלו עליהם בתיקי מרמה וגניבה (בהתאמה) ונשלחו למאסר בשל כך. השניים הפקידו סכומים שהיו גבוהים מסכומי הקנסות, אך הללו הופנו לפיצוי נפגעי העבירות. את מוסרי ייצגו עוה"ד רענן גלעדי ואלעד רט; את ערג'י ייצגו גלעדי ועו"ד גבריאל פורט; ואת המדינה - עו"ד נורית הרצמן.