ריבלין להרצוג: "אני קצת מקנא בך"

עם השבעתו של הנשיא הנכנס יצחק הרצוג תסתיים כהנותו של הנשיא העשירי ראובן ריבלין. עם ניסתו של הרצוג למשכן הנשיא, ממתין לו על השולחן בחדר העבודה מכתב פרידה מהנשיא היוצא. במכתב, מודה ריבלין: "האמת היא, שאני קצת מקנא בך. בעוד זמן קצר תגלה, איזו זכות אדירה נפלה בחלקך".

עוד כותב הנשיא היוצא ריבלין: "בשבע השנים הבאות אתה תפגוש את אזרחיות ואזרחי מדינת ישראל. אומר לך כבר עכשיו, אתה תרצה לחבק אותם, את כולם. תרצה לבכות איתם ולצחוק איתם. תתרגש איתם. אתה תגלה פתאום, אני בטוח שאתה מרגיש שאתה כבר יודע אחרי שנים של עשייה ציבורית, אבל האמן לי - אינך יודע עדיין באמת - איזו מדינה נהדרת יש לנו ואיזה אנשים נפלאים חיים בנינו. והם, כולם, ייכנסו לך אל תוך הלב ולא יצאו ממנו אף פעם. לעולם."

ריבלין מעביר במכתבו מסר של אחדות: "בין השבטים, בצל המחלוקות והשסעים, תמצא אנשים אמיצים שלא מדברים על ה'יחד', הם פשוט חיים אותו. יום יום ושעה שעה. בבתים שלהם, במקומות העבודה שלהם, בחזון שלהם, בחלומות, במשפחה. חילוניים עם חרדים, ימנים עם שמאלנים, יהודים וערבים, ותיקים ועולים, דתיים ומסורתיים, צעירים וזקנים. בני כל הדתות, המגזרים והעדות. כולם, ישראלים וישראליות. יפים, מאירי עיניים ורחבי לב. ואיזה לב יש להם, חבל על הזמן".

ריבכלין כותב מהגיגי ליבו על האחריות ונקיפות המצפון שמגיעים עם התפקיד: "יהיו לילות בהם שנתך תנדוד. אל המחשבות יחזרו החיילים שפגשת במחסום, או בקוויי הגבול; החייל הבודד שלא ראה את אימא שלו כבר חצי שנה ואתה כל כך שמח כשהוא מגיע אל ליל הסדר במשכן הנשיא; אל העולים החדשים שרק הגיעו, באמצע הטירוף של מגפת הקורונה; אל הילד שפגשת בבית החולים "גהה", רק בן שתים עשרה וסיפר לך שהוא בדיכאון. דיכאון אמיתי, קליני. מה אתו? הוא מרגיש יותר טוב? הוא כבר השתחרר?; אל יונתן לוין, הפצוע הכי קשה ממלחמת לבנון השנייה. מה יהיה עם יונתן, תגיד לעצמך ומה עם אימא שלו, שמטפלת בו במסירות כזו, מה עם רחלי באמת? ויוסי שישמן שלי, הקצין המופלא שמחקתי לו את הרישום הפלילי ויצא לדרך חדשה, הוא יהיה בסדר נכון? ואיך מסתדרת לארין בתו של השוטר זידאן סיף מהכפר יאנוח, שנפל בקרב עם מחבלים בבית כנסת בירושלים. היא הייתה רק בת ארבעה חודשים כשאבא שלה נפל. שש שנים עברו מאז, ומה איתה, היא וודאי כבר עולה לכיתה א'".

בדבריו הוא מזכיר גם את השבויים והנעדרים: "תביט בתמונות של אורון והדר. כן, שנתך תנדוד. אל המחשבות על רון ארד. אל הנעדרים, אל המשפחות השכולות. הלב ישבר ויתמלא וישבר ויהלום את סיפור חייה של האומה הזו כפי שהלם ליבי".

בסיכום דבריו כותב הנשיא: "תופתע. תתאהב. תתגאה. תיקח ללב. תנסה לעשות הכל כדי שיהיה להם יותר טוב, יותר קל. תפעל למענם ללא הרף, ובאהבה. הרבה פעמים, בנסיעות, במפגשים, חשבתי לעצמי, שהתואר "האזרח מספר אחת" נולד פשוט מפני שזהו העם מספר אחד. היום, אני בטוח".