במקרה בו נהג ברכב המעורב בתאונת דרכים אינו בגיל שנקבע בפוליסת הביטוח, לא יוענק לו כל כיסוי ויהיה עליו לשלם מכיסו את הנזקים שנגרמו. כך קובע (יום ד', 7.7.21) המשנה בדימוס לנשיאת בית המשפט העליון, חנן מלצר. הרכב מורחב של בית המשפט הפך ברוב דעות את ההלכה שנקבעה לפני שנתיים, ולפיה במקרה כזה הכיסוי הביטוחי יהיה חלקי אך לא יישלל לחלוטין (ראו קישור משמאל). מדובר בפוליסות המעניקות הנחה, בתנאי שגילו של הנהג יהיה מעל רף מסוים - שכן הסיכון בנהיגתם של צעירים הוא גבוה יותר.

במרכז הדיון עמדו סעיפים 17 ו-18 לחוק חוזה הביטוח. סעיף 17 קובע: "(א) נודע למבוטח שחל שינוי מהותי, עליו להודיע על כך מיד למבטח בכתב. (ב) לעניין סימן זה, 'שינוי מהותי' – כל אחד מאלה: (1) שינוי בעניין מהותי ששאלה עליו הוצגה למבוטח לפני כריתת החוזה ושחל אחרי שניתנה תשובה לאותה שאלה; (2) שינוי שחל אחרי מסירת הפוליסה למבוטח, בנושא שצוין בה במפורש כעניין מהותי; (3) דבר המגלה שתשובה לשאלה בעניין מהותי הייתה לא נכונה ויש בכך כדי להחמיר את סיכון המבטח החמרה של ממש". סעיף 18 קובע את התוצאות של החמרת הסיכון.

שינויים חיצוניים, לא מעשה מכוון

מלצר קובע, כי סעיף 17 נועד לחול על שינויים חיצוניים בלתי צפויים שחלו מבלי שהיו נתונים לשליטת הצדדים, שכן הוא אומר "נודע למבוטח", ולא על שינויים פנימיים שהתרחשו בעקבות בחירה של המבוטח. במילים אחרות: מדובר במצב שבו הקצאת הסיכונים שנעשתה בין הצדדים במועד כריתת החוזה השתבשה מהותית בשל אירוע חיצוני ובלתי צפוי, ולא במצב שבו המבוטח בעצמו בחר לשבש את הקצאת הסיכונים המוסכמת.

"מקרה בו ילד מקבל רישיון נהיגה ומצטרף לקבוצת הנהגים במשפחה – הוא מקרה שנתון לשליטתו של המבוטח", מדגיש מלצר. "רוצה המבוטח, יכול הוא להרחיב את הפוליסה של הרכב, כך שתכלול גם את הנהג הצעיר שהתווסף. בחירתו שלא לעשות כן, וליתן לילדו שאיננו עומד במגבלת הגיל לנהוג ברכב – היא בחירה מודעת. לא מדובר אפוא באירוע חיצוני שאיננו נתון לשליטת המבוטח, שזהו סוג המצבים, אשר לגישתי, נועד הסעיף הנ"ל לטפל בהם".

מלצר מוסיף ואומר כי גם אם ניתן היה מבחינה לשונית להגיע למסקנה שמדובר בהחמרת סיכון, הרי שבחינה תכליתית של חוק חוזר הביטוח מובילה גם היא למסקנה לפיה בנסיבות אלו אין מדובר בהחמרת סיכון. החוק נועד להפוך את פוליסות הביטוח למסמכים אמינים; "יש לכבד תניה
מפורשת שמסייגת את הכיסוי הביטוחי [בדמות מגבלת גיל הנהג], עליה הסכימו הצדדים". מלצר גם מביע את החשש, שאם ההלכה הקודמת תישאר על-כנה, הדבר יוביל להתייקרות הביטוח ולצמצום המגמה החיובית של תמחור דיפרנציאלי - השלכות רוחב אשר ציבור הצרכנים ייפגע מהן. עוד הוא אומר כי פרשנות אחרת עלולה לרוקן מתוכן את הרשות שנותן החוק למבטח לבטל את הפוליסה במקרה של החמרת הסיכון.

מלצר מדגיש, כי המבוטח הוא זה שבחר בפוליסה המוזלת בעלת מגבלת הגיל. לא מדובר בבחירה או בדרישה מצד המבטחת, אלא ביכולת המבוטח להתאים במו ידיו את הפוליסה לצרכיו האישיים ולהוזיל אותה. במקרה כזה, הענקת כיסוי ביטוחי כאשר הופרה מגבלת הגיל - מהווה הטלת אחריות על המבטחת, אשר יש בה משום התערבות בחוזה, שעלולה לסכל את רצון הצדדים.

לא יקבל יותר תמורת פחות

השופט יצחק עמית, שהיה בדעת מיעוט בפסק הדין המקורי, הסכים למסקנה של מלצר אם כי הגיע אליה בדרך שונה במקצת. "מבוטח המושיט את ידו ובוחר בפוליסה מוזלת הכוללת מגבלת גיל, בוחר ביודעין להוציא מגדרי הכיסוי הביטוחי מצבים שבהם נהג צעיר ינהג ברכב, ובכך הוא מעצב את גבולות הסיכון המוסכם והכיסוי הביטוחי שממנו יהנה", אומר עמית. "הניסיון להשית על חברת הביטוח חובה לשלם תגמולי ביטוח במצבים של אי-עמידה במגבלת הגיל, פורצת את גדרי ההסכמה החוזית של הצדדים, ויוצרת חוזה ביטוח חדש בעל היקף ותחולה שהמבטחת לא הסכימה לו ושהמבוטח לא שילם בעבורו". המבוטח אינו יכול לצפות לקבל כיסוי רחב יותר תמורת מחירו של כיסוי צר יותר.

השופט ניל הנדל, אשר הסכים גם הוא עם מלצר, באומרו, כי לשון החוק וכוונת המחוקק העולה ממנה איננה מתיישבת עם העמדה שרואה בחריגה ממגבלת הגיל משום "שינוי מהותי" ש"נודע למבוטח" כביכול על התרחשותו. "החוק עוסק בשינוי ש'חל', שלמבוטח 'נודע' עליו. במסגרת הסעיף האמור, קשה לתאר במילים כאלה החלטה או הסכמה של מבוטח לתת לאדם שגילו נמוך יותר מהגיל הנקוב בפוליסה לנהוג ברכב. במצב כזה המבוטח בוחר לעשות מעשה שלפי הפוליסה שולל את תחולתה. לא 'נודע' לו על המעשה, והשינוי לא 'חל' אלא מתבצע בידי המבוטח". מדובר בהפרה של החוזה, ומבט על שינוי העדפותיו של המבוטח כ"שינוי נסיבות" או "טעות" אינו הולם גם את הפרשנות התכליתית של חוק חוזה הביטוח.

השופטים דפנה ברק-ארז ועופר גרוסקופף, שפסקו בדעת רוב את פסק הדין המקורי, נותרו בעמדותיהם - אך כעת הפכו למיעוט. לדברי ברק-ארז, בחוק חוזה הביטוח בחר המחוקק במודל המכיר בכך שחריגה מתנאי הפוליסה שיש בה החמרת סיכון, אינה מבטלת את הזכות לקבל דמי ביטוח, אלא מזכה בתשלום חלקי בהתאם ליחס בין מחיר פוליסה רגילה למחיר הפוליסה שכוללת מגבלה, וזאת מתוך עמדה פרו-צרכנית. אם המבוטח הפר בצורה מתמשכת את מגבלת הגיל, ניתן לבטל את הפוליסה בנימוק של כוונת מרמה, היא מציינת.

גרוסקופף אומר כי על המבוטח חלות חובות גילוי כלפי המבטח לפני רכישת הפוליסה וחובות התנהגות בתקופת הביטוח. כאשר המבוטח מפר חובות אלה זכאי המבטח לסעדים, ואולם אם התרחש אירוע הביטוח כשהפוליסה עודה בתוקף והמבוטח לא הפר את חובותיו מתוך כוונת מרמה, אין סעדים אלה כוללים את האפשרות להשתחרר כליל מחוזה הביטוח, סבור גרוסקופף.

העליון קבע ברוב דעות, כי חברת הביטוח הכשרה אינה חייבת לכסות בסכום כלשהו את אבי פיקאלי, אשר נהג ברכב של מעסיקו בהיותו בן 23, למרות שהפוליסה חלה על נהגים מגיל 30 ומעלה, וגרם לתאונה. הן בית משפט השלום בתל אביב (השופטת אפרת בוסני) והן בית המשפט המחוזי בעיר (השופטת שרה דותן) דחו את תביעתו של פיקאלי נגד הכשרה, ופסק הדין הנוכחי משיב על-כנם פסקי דין אלו. את הכשרה ייצגו עוה"ד גד טיכו, אלון קנטי, שחר ולר ודביר דמנד; את פיקאלי ייצגו עוה"ד ג'ון גבע, שלומי הדר וליעד בנימין; את ביטוח ישיר (שביטחה את הנהג הנפגע) ייצגו עוה"ד אלי הישראלי והילה ארז-רון; את היועץ המשפטי לממשלה ייצגה עו"ד לימור פלד; ואת איגוד חברות הביטוח - עוה"ד ברק טל, שגיא שיף וגבי פריאל.