האנשים והנשים בתקשורת שאני מעריך את כתיבתם מביאים אלי בין השורות עולמות של מושגים. מהם אני לומד שככל שאנחנו הופכים להיות חברה שיוויונית יותר שבה כל ההזדמנויות פתוחות לכל אחת ואחד - וגם כשהם בעיני עצמם ביטוי מהלך לפלורליזם ונאורות - אנחנו עדיין תקועים בסיפורי המוצא.
הרוסי- אני יכול לחלוק על אביגדור ליברמן פוליטית. אני יכול לראות במינוי שלו לשר חוץ פארסה הרת נזקים ולקרוא לה הטעות הגדולה ביותר בליהוק שביצע נתניהו אי פעם. אך אני לא רוצה לקרוא בין השיטין או בגלוי שליברמן הופך אותנו לזרים בארצנו.
כלומר - ליברמן הזר. כלומר - ליברמן "הרוסי". זה שבא לכפות את מושגי הכבוד שלו על ילידי הארץ, מלח הארץ. כשאני שומע את הניואנס הדפוק הזה אני אומר דה ליברמן.
הפרסי- פה ושם אני קורא השוואות בין דוד לוי לבין שאול מופז. הראשון היה בכיין התארים והכבוד של העבר. השני הוא המתבכיין והלא נותנים לו שרוצה לשרוף את המועדון בעתיד. הראשון היה "מרוקני". השני הוא "פרסי".
אלה שמשתמשים בסיפור הזה באים לומר לי כי מדובר למעשה בפוליטיקה עדתית של מי שמציג את עצמו דפוק. אני חש כי הם עצמם מנסים לקבע את מושא הביקורת שלהם כמי שלעולם יראה את עצמו מקופח ויתבע עוד -ולכן יש להתייחס אליו כאל מטרד טעון טיפוח. כלומר, נשא של מסכנות. כלומר - לא משלנו.
שמעתי בשעתו ערימה של הערות ציניות ליד שולחנות של מעצבי דעת קהל בעניין רמת האנגלית של דוד לוי ואני מעריך שחלק מן המעירים אז עושים למסר שלהם הסבה עכשיווית לעבר שאול מופז. את לוי הערכתי כאדם ופוליטיקאי וכשאני שומע את הזמר הזה ממוחזר אני אומר כן לשאול מופז בראשות סיעתו.
הישראלית- אז אם זה רוסי וזה מזרחי וזה זחאלקה-צא-צא וזה חרדי וזה אתיופי וזאת לא ארץ ישראל שהקמנו - אז מי כן? מי הישראלי המובהק? הנכון? שמגיע לו בזכות? שאינו מתבכיין ובכל זאת נותנים לו יותר על-פי ערכו ואם לא קיבל צריך לתת לו מפני שהוא הישראלי של כולנו?
עברתי ביעף על רשימת כל חברי הכנסת המכהנת. רוברט טיבייב, שלמה נגוסה מולה או מנחם אליעזר מוזס? איברהים צרצור? יוליה שמאלוב ברקוביץ'? פאינה קירשנבוים?
כמעט שאף אחד לא ישב לי טוב על המודל הכל ישראלי להוציא זאב בילסקי - אבל כאן אני משוחד כי בילסקי למד איתי בתיכון או נחמן שי -אבל גם כאן אני משוחד כי נחמן למד איתי בקורס לשיטות מחקר באוניברסיטת בר-אילן.
אולי ד"ר עינת וילף, חברת הכנסת החדשה המחליפה את אופיר שנשבר לו הפינס והלך לו הפז - והוא היה לייבור ישראלי אמיתי?
וכך
כתבה ד"ר וילף בבלוג שלה ואני מצטט דברים שלא כוונו כמובן למי שהיא החליפה אך הם נכונים כשלעצמם:
"אדם ציבורי שמתייאש מן הפוליטיקה בוגד באלה שנתנו בו אמון. זוהי בגידה שאין בינה לבין הפשרות הנדרשות בחיים הפוליטים דבר וחצי דבר...במשך השנים באו והלכו אנשים רבים שהופיעו לרגע כתקווה הלבנה (או השחורה) ורבים מהם עזבו - אף ברחו - מהפוליטיקה... הם לא היו טובים מדי. הם פשוט ויתרו. היה להם קשה והם ברחו. עדיף היה אם לא היו באים מלכתחילה".
כן. ישראלית עסלית. אך המסקנה שלא עורערה היא שאטיאס ומיסז'ניקוב וליצמן וכמובן וילף הם כולם הבית והם כולם אנחנו ואף אחד מהם לא יהפוך אותנו לזרים בארצנו.
ואני גם כתבתי ואינני חוזר בי כמובן שאחמד טיבי הוא מה-זה-ישראלי ולפעמים הוא כל כך ישראלי שמשהו בו כמעט שגורם לאחרים לחוש זרים בארצם.
ומכאן שכל שימוש באיפיון ממתג בעניין מוצא ועדה בהקשר של שיח פוליטי וחברתי מעיד על המשתמש - פרשן או פוליטיקאי - שהוא זה דוקא שלא הצליח לעקור מן הלשון המקצועית שלו את המכה. גם כשהוא משתמש בה ברמז מושחז בלבד.
מכת הקיבעון של מעניקי ההכשר הכל-ישראלי.
