בית המשפט העליון קובע (יום ד', 21.7.21) בהרכב מורחב, כי מרכזי לידה טבעית - כאלו הפועלים שלא בבתי החולים ולא בבית היולדת - אינם "בתי חולים" כמובנם בפקודת בריאות העם, ולפיכך אין למשרד הבריאות סמכות להתנות את הפעלתם בקבלת רישיון הניתן לבתי חולים. עוד נקבע, כי עד שמשרד הבריאות יגבש הנחיות קונקרטיות לאסדרתם של מרכזים אלה (או עד שתתקבל חקיקה בנושא), יחולו עליהם הוראותיו של חוזר משרד הבריאות בעניין לידות בית. בג"ץ הפך בהרכב מורחב את פסק הדין בנושא שניתן ביוני 2018.
יש צורך בהסמכה ברורה בחוק
את דעת הרוב כתבה השופטת דפנה ברק-ארז. לדבריה, מניעת האפשרות ללדת במרכזי לידה טבעית מצמצמת את אפשרויות הבחירה העומדות בפני אישה הרה בנוגע ללידה, תוך השפעה ממשית על זכותה לאוטונומיה ועל השליטה באשר לתהליך המתרחש בגופה שלה. לפיכך, החלטתו של משרד הבריאות לאסור את הפעלתם של מרכזי לידה טבעית, חייבת להתקבל בהתאם להסמכה ברורה ומפורשת בחוק, כפי שנדרש בחוק יסוד
כבוד האדם וחרותו.
לדברי ברק-ארז, סעיף 24(ב) לפקודת בריאות העם, העוסק בהגדרת "בית חולים" כמוסד שבו ניתן טיפול רפואי, אינו מקור נורמטיבי מתאים לכך. השירות הניתן במרכזי הלידה הטבעית אינו מהווה טיפול רפואי, שכן לידה אינה מחלה, אלא מכוון בעיקרו למתן תמיכה, סיוע וליווי לאישה היולדת. סיבה נוספת היא, שהטעמים המוסדיים-לוגיסטיים שבבסיס אסדרתם של בתי חולים (כגון קביעת מספר המיטות, הקמת יחידות מקצועיות ותשלומים לרופאים) אינם רלוונטיים למרכזי לידה טבעית, שאופיים קרוב יותר למרפאות מאשר לבתי חולים. אולם, משרד הבריאות כלל לא בחן את האפשרות להסדיר את פעילותם של מרכזי הלידה הטבעית כמרפאות, ולא פירט את עמדתו בעניין.
עוד אומרת ברק-ארז, כי פקודת בריאות העם היא חקיקה מימי המנדט הבריטי ("חקיקה ישנה שבאה לעולם בהקשר קולוניאלי ולא דמוקרטי"), עובדה המקשה על בחינת "כוונת המחוקק". לדבריה, "נדמה כי בחלוף גבורות מחקיקת הפקודה, בשלה העת להתאים את דבר החקיקה למציאות הרפואית, החברתית והתרבותית המשתנה". ברק-ארז מעירה, כי ממשלת המנדט עצמה פרסמה גם את פקודת המיילדות, המאפשרת למיילדת לקבל את היולדת בביתה-שלה. משרד הבריאות ממילא מכיר עקרונית באפשרות לקיים לידות מחוץ לבתי חולים - במסגרת של לידות בית, תחום המוסדר כאמור בחוזר של מנכ"ל המשרד.
לדברי ברק-ארז, "אם הדין אינו מקנה למשרד הבריאות סמכות לשלול כליל את פעילותם של מרכזי הלידה הטבעית – אין בטענות בדבר סיכון בריאותי כדי להקנות למשרד הבריאות סמכות זו יש מאין". היא מדגישה, כי מסקנתה אינה שוללת פיקוח של משרד הבריאות על מרכזי הלידה הטבעית, תוך קביעת כללים וסטנדרטים מתאימים להפעלתם ולניהולם, דבר שהוא רצוי ואף הכרחי - אך יש לעשות זאת בצורה מסודרת.
האם המרכזים הם "מרפאה"
ברק-ארז אף מצביעה על כמה קווים של אסדרה עתידית זו: מהם מאפייני הרקע וגורמי הסיכון של מי שיורשו ללדת בהם, חובה להבהיר היטב שאין המדובר בבית חולים ואין בו טיפול רפואי וצעדי אכיפה כלפי מי שיפרו כללים אלו. היא מדגישה: "בשלב זה לא יכול להיות ספק באשר לצורך בפיקוח על עריכת לידות. משמעותו של פיקוח זה במקרים רבים היא הצלת חיים – הן של הנשים היולדות והן של יילודים. אולם: פיקוח – לחוד, ניכוס בלעדי של הלידה לתחום החולי והרפואה – לחוד".
עד אז, כאמור, יחולו על מרכזים אלו הכללים הנוגעים ללידות בית בכלל (דהיינו בביתה של היולדת), ולא הכללים החלים על בתי חולים. הכללים מחייבים נוכחות של רופא או מיילדת מוסמכת ואת התנאים לעיסוקם בכך, קובעים אלו לידות מותר לבצע בבית (בהתאם בין היתר למצב העובר והאם ולבדיקות במהלך ההריון) ואלו לידות אסורות מראש (כולל בשל סיבוכים בלידות קודמות ובהריון הנוכחי), מהם התנאים החיצוניים הדרושים (למשל: מרחק של חצי שעה נסיעה מבית חולים) וקובע כללים לטיפול ביולדת וביילוד במהלך הלידה ואחריה וכללים להעברת היולדת והיילוד מלידת בית לבית חולים במקרה הצורך. הנשיאה
אסתר חיות והשופטים
יצחק עמית ו
עופר גרוסקופף (שהיה בדעת מיעוט בפסק הדין המקורי) הסכימו עם ברק-ארז.
השופט
ניל הנדל סבור, כי אומנם מרכזי הלידה הטבעית אינם "בתי חולים", אך לדעתו הם "מרפאות" בהתאם לפקודת בריאות העם: מוסד שבו ניתנים טיפול רפואי או שירותים רפואיים מסוגים שונים, שאינו בגדר בית חולים. הוא מציין, כי מן החקיקה לאורך השנים לא עולה שהמחוקק התכוון לאסור באופן גורף כל לידה מחוץ לבית חולים (מלבד לידת בית). לדעת הנדל, בשל כך לא ניתן לפתוח כעת את המרכזים, משום שמרפאה צריכה לעמוד גם היא בהוראות פקודת בריאות העם מבחינת רישום ותנאי הפעלה.
השופט
נעם סולברג סבור בדעת מיעוט, כי על-פי לשון הפקודה, התקנות, ההיסטוריה החקיקתית, ההגדרה המילונית של "בית חולים" ולשון בני אדם - מרכזי לידה טבעית מחויבים ברישוי כ"בתי חולים", אם יש בהם אשפוז רפואי. אם אין בהם אשפוז, צריך משרד הבריאות לבחון אם יש לראות מרכז כזה כ"מרפאה" ולעמוד על האישורים הנדרשים לשם הקמתה.
השופט
יוסף אלרון סבור בדעת מיעוט, כי לשון הפקודה ברורה: מרכזי לידה טבעית הם "בית חולים" וכפופים לאישור ורישום מתאימים. בפרט, אומר אלרון, גורם רפואי מוסמך המלווה את הלידה, תוך עריכת בדיקות שגרתיות ליולדת, במרכז שיועד לשם כך, נחשב כמי שמעניק טיפול רפואי ליולדת. לדבריו, אף אם ייקבע שמרכזי לידה טבעית אינם כפופים לאסדרה החלה על בתי חולים, הרי שאין מקום, כי בית המשפט יחיל עליהם את ההסדרים הקבועים לגבי לידות בית. זאת, מאחר שהסדרת התחום דורשת איזונים בין שיקולים מקצועיים שונים המצויים בתחומי מומחיותם של גורמי המדינה, ואינם בתחום מומחיותו של בית המשפט. אלרון וסולברג עמדו על דעותיהם כפי שקבעו אותן בפסק הדין המקורי, שם היו בעמדת הרוב.
את העתירה המקורית הגישו ארגון "נשים קוראות ללדת", תמר טסלר ועפרית פק, אשר יוצגו בידי עוה"ד גרי קופלוביץ, גלי אופינסקי ויצחק אנידג'ר. את משרד הבריאות ייצגו עוה"ד
רנאד עיד וסיון דגן.
