הפרקליטות עקפה את חובתה לקבל את אישורו של בית המשפט העליון להארכת מעצרו של נאשם מעבר לתשעה חודשים. כך קובעת (יום א', 25.7.21) שופטת בית המשפט העליון, ענת ברון.

בפברואר 2018 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום נגד אילן ראובן, אשר ריצה אז מאסר על עבירות מרמה, בו יוחסו לו 26 עבירות מרמה, קשירת קשר לביצוע פשע ועבירות נוספות בהיקף של מאות אלפי שקלים אותן ביצע מבין כותלי הכלא (תוך ניצול זכותו לשיחות טלפון). באותה עת נותרו לראובן לריצוי שנתיים וחצי מאסר בגין עבירות מרמה בהן הורשע ב-2016, ולכן לא ביקשה המדינה לעצור אותו. במקום זאת היא ביקשה במאי 2018 לשחררו בערבות ממעצרו (כך שיוחזק בכלא כאסיר ולא כעציר), תוך הטלת מגבלות על השימוש בטלפון.

באוגוסט 2020, זמן קצר לפני שראובן סיים לרצות את עונשו, הוגש נגדו כתב אישום בבית משפט השלום בפתח תקוה, בו יוחסו לו שמונה עבירות מרמה וקשירת קשר - שוב בגין מעשים שביצע כנטען בהיותו בכלא. בתיק זה ביקשה המדינה לעצור את ראובן עד תום ההליכים נגדו. בשל דחיות רבות שנועדו לאפשר לראובן להסדיר את ייצוגו, הדיון בבקשה התקיים רק ביוני השנה. במאי השנה ביקשה המדינה להאריך את מעצרו מעבר לתשעת החודשים הקבועים בחוק, ובתחילת יוני נענה בית המשפט העליון לבקשה.

באפריל השנה ביקשה המדינה מבית המשפט המחוזי לעיין שוב בהחלטת השחרור ממאי 2018 ולעצור את ראובן עד תום ההליכים נגדו, בשל כתב האישום בפתח תקוה ובשל כתב אישום שהוגש נגדו במארס השנה לבית המשפט ברמלה. בית המשפט קיבל את הבקשה, למרות השיהוי הכבד בהגשתה ולמרות שציין שהיה ראוי לבקש את הארכת המעצר כבר באוגוסט אשתקד, לפני שחרורו של ראובן ממאסרו.

ברון דחתה את ערעורו של ראובן על מעצרו עד תום ההליכים בתיק בתל אביב, תוך שהיא מותחת ביקורת על הפרקליטות משום שביקשה לעצור אותו רק בתיק בפתח תקוה ולא בתיק בתל אביב. לדבריה, התנהלות זו "מעוררת אי-נחת". ברון מזכירה, כי החובה לקבל את אישורו של בית המשפט העליון על הארכות מעצר שמעבר לתשעה חודשים, נועדה לאזן בין השיקולים השונים: חזקת החפות, הזכות החוקתית לחרות, ביטחון הציבור, תקינות ההליך והתמשכותו.

הפך את המרמה לדרך חיים

"הסתפקות המשיבה במעצרו של העורר במסגרת תיק פתח תקוה, והעובדה שלא ביקשה לעצור אותו עד תום ההליכים בתיק תל אביב, יצרה מעין 'מסלול עוקף ביקורת שיפוטית' בכל הנוגע להליך המתנהל בתיק תל אביב. מבלי להקל ראש, כתב האישום שהוגש בפתח תקוה הוא על פניו בעל חומרה פחותה יחסית לכתב האישום בתל אביב.

"עמדת המשיבה היא שהמעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום בתל אביב מעידים על מסוכנותו באופן שמצדיק את מעצרו חרף התארכות ההליך הפלילי, וראוי היה כי תעמיד את טענתה זו לביקורת שיפוטית של בית משפט זה במועד המתאים, לקראת שחרור העורר ממאסר בתיק הקודם. בהקשר זה יש לציין כי ההליך בתיק תל אביב אינו מתנהל בקצב מספק, בלשון המעטה, כאשר בחלוף שלוש שנים וחצי ממועד הגשת כתב האישום נשמעה עדותם של עדים בודדים, מתוך למעלה ממאה. אילו הייתה המשיבה מתנהלת בהתאם למצוות המחוקק ייתכן שהיה בכך אף כדי להוביל לזירוז ההליכים בתיק תל אביב".

כאמור, למרות זאת האריכה ברון את מעצרו של ראובן, באומרה ש"מסוכנותו זועקת". לדבריה, "המעשים המיוחסים לעורר מעידים על פעילות שיטתית, מתוחכמת ומניפולטיבית, שעל-פי הנטען גרמה נזק כלכלי משמעותי לעסקים רבים. העורר הוכיח שוב ושוב שלא ניתן לתת בו כל אמון, והתנגדות המשיבה לשחרורו ממעצר מוצדקת; כאשר בתעוזתו כי רבה לא חדל ממעשי המרמה גם בהיותו אסור בכלא". ואילו עברו הפלילי הכבד מלמד, כי גם תקופות מאסר ממושכות אינן מרתיעות אותו. קצב המשפט בתל אביב זורז ונקבעו 18 מועדים לשמיעת הוכחות. לכן, השיהוי בבקשת המעצר אינו מצדיק לשחרר את ראובן, "במיוחד משעה שנראה שהעורר הפך את המרמה לדרך חיים ואינו 'נח' לרגע, ומסוכנותו כאמור היא מובהקת". את ראובן ייצג עו"ד גיל פרידמן, ואת המדינה - עו"ד ארז בן-ארויה.