על משרד הבינוי והשיכון לקבוע בתוך שנה וחצי משקולות מדידים, אשר יהוו חלק מן השיקולים בהכרעה בבקשות חריגות לסיוע בדיור. כך קובעת (יום ד', 4.8.21) שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, מיכל אגמון-גונן. זאת, במטרה לאפשר לוועדות החריגים של המשרד לבחון את הערעורים זה ביחס לזה, ולהסיק מי מן המערערים זכאי יותר מחברו לקבל את הסיוע למרות אי-עמידתו בתנאים הרגילים לכך.

אגמון-גונן דנה בחמש עתירות מאוחדות בנוגע לקבלת סיוע בדיור במקרים שאינם עונים על נהלי הזכאות, של עותרות במצבים סוציו-אקונומיים קשים במיוחד, ובשקיפות בהליכי קבלת הסיוע. היא מצטטת את נתוני המשרד, ולפיו מדי שנה דנות ועדות החריגים ב-30,000 בקשות, כאשר עליהן לקבוע מי מצוי במצב הקשה ביותר וזכאי לסיוע.

אגמון-גונן מציינת, בשנת 2017 עמד תקציב הזכאים על 1.82 מיליארד שקל, בעוד תקציב החריגים עמד על 60 מיליון שקל (3%). שנה לאחר מכן עמד תקציב הזכאים על 1.85 מיליארד שקל, בעוד תקציב החריגים ירד משמעותית ועמד על 40 מיליון שקל (2%). זאת, בעוד רשימת הפניות לוועדת חריגים גדלה מדי שנה. לאור הנתונים, היא אומרת, "ברור לחלוטין שלא כל מי שאכן נזקק לסיוע בדיור, מוגדר כזכאי על-פי הנהלים".

העתירות שבפניה, אומרת אגמון-גונן, מעוררות שלושה סוגי בעיות. הראשון נוגע להתנהלות ועדות החריגים במשרד השיכון - הן לאופן הפעלת שיקול הדעת והן לעניין ההנמקה. השני נוגע להמתנה בתור לדיור ציבורי. השלישי - לשקיפות ופרסום הן של החלטות ועדת החריגים, הן של הנתונים בדבר דירות הדיור הציבורי, לרבות נותנים על תור הממתינים ומאפייניהם.

לדברי אגמון-גונן, "על משרד השיכון לנהוג בשוויוניות בפונים לוועדות החריגים, בהתבסס על המגבלות התקציביות, כך שיזכו בסיוע בדיור רק אותם הנזקקים לכך ביותר, על כך משרד השיכון אינו חולק כלל ועיקר. תפקיד בית המשפט הוא לוודא כי כך נעשה". למטרה זו, כאמור, הורתה אגמון-גונן למשרד להוסיף משקולות שיאפשרו לבחון את חומרת מצבם של הפונים. כמו-כן, על המשרד לדאוג עד סוף 2022 לתהליך המחשובי הנדרש כך שכל ההחלטות של ועדות החריגים יפורסמו, כולל התבחינים (וללא פרטים מזהים של הפונים).

נושא נוסף שנדון בפסק הדין היה התור לקבל דיור ציבורי לזכאים, כאשר במהלך ההמתנה בתור מאבדים הזכאים את הזכאות (בדרך כלל משום שילדיהם גדלים ואינם נכנסים בהגדרת "ילד", גם אם בפועל הם ממשיכים להתגורר בבית הוריהם). אגמון-גונן עומדת על חוסר השוויון המובנה במצב דברים זה, אך אומרת כי אין בפניה די נתונים להכרעה רוחבית. לכן היא מסתפקת בהפניית תשומת ליבו של משרד השיכון, ומציעה להוסיף לרשימת התבחינים שעל ועדת החריגים לשקול, גם תבחין של המתנה בתור, ולהעניק ניקוד גבוה יותר למי שבעת ההמתנה בתור איבד את זכאותו.

באשר לשקיפות אומרת אגמון-גונן, בנוסף לחובת פרסום ההחלטות, כי יש חשיבות מיוחדת לפרסם פרטים בדבר מלאי הדירות והתור לקבלת דיור ציבורי. היא מסבירה, כי "הן הנזקקים לדיור ציבורי, הן המייצגים, כמו הסיוע המשפטי, אינם יכולים לבדוק מה גודל התור ביישוב מסוים, ומה המאפיינים של הממתינים בתור, בראש ובראשונה כדי לבחון האם התור מתנהל כסדרו, ובנוסף, כדי לשקול למשל, לבקש דיור ציבורי במקום אחר, זמין יותר, בעיקר אם הם עומדים לאבד את זכאותם".

אגמון-גונן הורתה להחזיר את העתירות שבפניה לבחינה מחודשת של ועדות החריגים, שיקבלו החלטות חדשות בהן רק לאחר הטמעת המשקלות המדידים לתבחינים, והתיקונים הנוספים לנוהלי הוועדות עליהם הורתה. לגבי חלק מהמקרים נקבע, כי עד להחלטה כזו, יקבלו העותרות סיוע מוגדל בשכר דירה (כפי שהיו מקבלות אילו היו ממתינות בתור לדיור ציבורי).

משרד השיכון חויב בתשלום הוצאות בסך 10,000 שקל לכל עותרת (אשר יוצגו בידי הסיוע המשפטי ובהתנדבות). את העותרות ייצגו עוה"ד דוד חכמוב, טליה רמתי, נירה שלו ואופיר פרל; את הסיוע המשפטי ייצגו עוה"ד מלי ורוסלבסקי, מירב שיבק, איילת הלברשטט-עטיאס ויעל קסטן-רבסקי; ואת משרד השיכון - עוה"ד קרן יוסט, וסים סיבאט ויוסי צדוק.