שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, יעל בלכר, מותחת ביקורת יוצאת דופן בחריפותה על קבוצת בני וצביקה, העוסקת בהריסה ומחזור, אשר יוצגה בהליך בידי עו"ד אריאל יונגר. לדברי בלכר, "הבקשה לשימוש חורג כפי שהוגשה למוסדות התכנון, העתירה והתנהלות העותרות בניהול ההליך טבולות, מכף רגל עד ראש, בחוסר ניקיון כפיים". הביקורת נוגעת הן למעשיה של הקבוצה והן להתנהלותה בהליך.

קבוצת בני וצביקה אומרת כי היא מעסיקה 100 עובדים ולה למעלה מ-2,000 לקוחות ובהם משרדי ממשלה, חברות ממשלתיות וחברות מובילות אחרות. היא ביצעה בין היתר את הריסת ארובות חיפה, הסינרמה וכיכר דיזנגוף בתל אביב, מפעל עלית ברמת גן ומבנה איקאה בנתניה. הקבוצה הוקמה ב-1983 ועסקה בעבודות עפר ופיתוח לצד הריסת מבנים, ואומרת שמאז 1989 היא מתמקדת בהריסות מבנים והפעלת אתרים למחזור פסולת בניין. מייסד הקבוצה והיו"ר שלה הוא צביקה דוד, סגן נשיא התאחדות בוני הארץ. היא מפעילה שני פארקים למחזור פסולת בניין ושני מפעלים לייצור בטון ידידותי לסביבה.

פסק דינה של בלכר (3.8.21) עוסק בבקשתה של בני וצביקה לקבל אישור לשימוש חורג, לצורך המשך הפעלתו של אתר לפינוי פסולת בניין שהפעילה במשך למעלה מ-30 שנה ברמת השרון - ללא קבלת היתר לשימוש שכזה. מדובר באזור שייעודו התכנוני הוא למסחר, והקבוצה ביקשה לקבל היתר לחמש שנים ואף להציב בו מבנים יבילים (קרוואנים). ועדת הערר לתכנון ובנייה במחוז תל אביב דחתה את הבקשה, ובלכר דחתה את העתירה נגד ההחלטה - הן על הסף והן לגופם של דברים.

בני וצביקה מפעילה את האתר מזה שנים רבות, אולם מאז 2016 היא עושה זאת ללא רשיון עסק, וכאמור היא מעולם לא קיבלה היתר לשימוש חורג; לחלק מן המבנים שהקימה בו לא ניתן היתר בנייה. בלכר אימצה את החלטת ועדת הערר, לפיה הבקשה כוללת בינוי המהווה סטייה ניכרת והיא סותרת את הוראות תוכנית המתאר הנוגעת לפסולת מוצקה. עוד התברר, כי בני וצביקה ביקשה היתר לגבי חלקה אחת בלבד מבין השלוש בהן היא מפעילה את האתר, ובין היתר לא טרחה לבקש היתר לגבי מפעל בטון שהיא מפעילה שם.

הפגיעה בשלטון החוק מצידה של בני וצביקה מהווה נימוק מספיק לדחיית הבקשה, אפילו אם זו הייתה תקינה מבחינה תכנונית - מדגישה בלכר. בין היתר טענה בני וצביקה, כי הוועדה המקומית רמת השרון היא האשמה בפרטים החלקיים שבבקשתה: "אלו הן טענות שאין הדעת יכולה לסבול בנסיבות העניין וטוב היו עושות העותרות אילולא היו עומדות עליהן גם בדיון". בני וצביקה גם ניסתה להתפלפל (כלשונה של בלכר) ולטעון כאילו בעלת הקרקע, חברת מגדלי מירב, מסכימה להמשך הפעלת האתר - בעוד ההפך הוא הנכון; לבני וצביקה אפילו אין הסכם שכירות עימה מעבר לשנת 2019.

בלכר מציינת, כי בני וצביקה טענה שיש לה הסכם שכירות עם מגדלי מירב - אך השמיטה משפט זה בתצהיר שהגישה. "לא ניתן הסבר מניח את הדעת להתנהלות דיונית בלתי הוגנת זו, שראויה לכל ביקורת. דומה כי ניתן לומר שמדובר בתשובה מטעה או כזו שעלולה להטעות ובכל מקרה, בהתנהלות לא הגונה שנגועה בחוסר תום לב", קובעת בלכר. בני וצביקה גם לא מסרה מידע מלא לבית המשפט ומידע משמעותי נודע לבלכר רק מהודעתם של גופי התכנון; לבני וצביקה לא היה הסבר מניח את הדעת להתנהגות זו.

"ניהול ההליך באופן לא הגון ולא נאות"

בלכר מסכמת: "יש לדחות את העתירה על הסף בשל עשיית דין עצמית במקביל לפנייה לבית המשפט. כאמור, האתר פועל במשך שנים, וגם לעת הגשת העתירה וניהול ההליך, ללא היתרים כדין ומבוקש להכשיר את השימוש הבלתי חוקי ללא היתר ואת הבינוי ללא היתרים... מעבר לכך וביתר שאת, יש לדחות את העתירה בשל חוסר ניקיון הכפיים של העותרות בשל ניהול ההליך באופן לא הגון ולא נאות... העותרות לא שיפרו דרכן לעת הגשת העתירה, שגם בה לא גולו מלוא העובדות בקשר עם הבקשה והמצב בשטח. על אלה נוספה התנהלותן של העותרות בחוסר ניקיון כפיים לאחר הגשת העתירה והתנהלותן בהליך... וכשמסרו לבית המשפט תשובות חסרות, מתחמקות ולעיתים מטעות או עלולות להטעות. חוסר ניקיון הכפיים מצדיק כשלעצמו את דחיית העתירה".

בלכר מוסיפה: "התנהלות העותרות כמפורט מעוררת, בלשון המעטה, אי-נוחות ונדמה, כי אף עולה כדי ניצול לרעה של ההליך המשפטי. אין להסכים עם כך. גם כשמדובר במאבק משפטי בעל חשיבות רבה לעותרות הרוצות בהמשך ניהול העסק המשמש לפרנסת הבעלים והעובדים מזה שנים וגם אם מעורר העניין שביסוד העתירה רגשות עזים והעתירה היא בעלת משמעות כלכלית רבה - מחובתו של בעל דין הפונה לבית המשפט לפעול בהתאם לכללי המשחק. על אחת כמה וכמה כשבעתירה מנהלית עסקינן. למותר לציין, כי הדברים הצטרפו להתנהלות הדיונית הקלוקלת של העותרות שעה שבית המשפט נדרש ליתן החלטות חוזרות ונשנות על-מנת לקבל את התייחסותן כמתואר לעיל (יוער כי גם בדיון קשה היה לקבל מן העותרות תשובות לשאלות בית המשפט, כשהתשובות להן לא היו נוחות לעותרות)".

בני וצביקה חויבה בתשלום הוצאות בסך 47,000 שקל. את ועדת הערר והמשרד להגנת הסביבה ייצג עו"ד עמיקם אשל; את עיריית רמת השרון ייצג עו"ד אבי להם; ואת חברת תשתיות נפט, לה יש מתקן באותו אזור - עו"ד דביר פרנקפורטר.