משברים דיפלומטיים בין מדינות הם לא המצאה ישראלית-טורקית, אך לאחרונה נדמה כאילו שתי המדינות ממציאות מחדש את המושג הזה ולוקחות אותו לכיוון הכי הגרוע שניתן לנהל אותו, וזו דוגמה לקמפיין יחסי ציבור שלילי.
משברים הם חלק אינטגרלי ביחסים בין אנשים, בין עסקים ולקוחות ובוודאי שבין מדינות. אפשר להשתמש בהם לטובת שיפור יחסים ולצאת מהם מחוזקים יותר, ניתן למנף אותם על-מנת לחזק תדמית, להעביר אג'נדה ואפילו לקדם באמצעותם מהלכים אסטרטגיים רחבי-היקף.
משברים צריך לדעת לנהל, אבל נדמה כי המשבר הישראלי-טורקי המחריף מביא ליצירת הד תקשורתי רחב ומכוסה היטב, המשמש להעברת מסרים בדרכים לא דיפלומטיות שאין בהן שום חשיבה או תכנון למהלך רחוק טווח או בדל של חשיבה ליום אחד קדימה.
בעוד שני הצדדים נוהגים בפזיזות ובחוסר תשומת לב לבאות, הצליח משרד החוץ הישראלי לעשות שגיאה דרמטית, חסרת אחריות, נטולת היגיון בהשפלת השגריר הטורקי. שר החוץ
אביגדור ליברמן אולי אוהב לשחק שחמט, אבל מתנהג כמו טירון עם פיון כשסגנו מנהל מול השגריר הטורקי את "שיחת ההשפלה" תוך קבלת גיבוי להתנהגות הזו.
תחילתו של המשבר הזה במבצע עופרת יצוקה ובהתנגדות הטורקית להתנהלות ישראל בעזה. זוהי כמובן הסיבה הרשמית, המוצהרת, זו שאמורה לקרב את אנקרה לטהרן ולעולם הערבי אף על-פי שעד כה יחסיה עם ישראל כללו שיתופי פעולה בכל תחום אפשרי, החל מתיירות ועד לצבא. שידורי תוכנית הטלוויזיה המציגה את החיילים הישראלים כרוצחי תינוקות לא תרמו לאווירת הידידות המצטננת - במיוחד כאשר ישראל ביקשה הבהרות וקיבלה הזהרות (על התערבותה בעניינים פנימיים). במקביל לאלו משמיע ראש ממשלת טורקיה קולות אנטי-ישראלים מעל כל במה אפשרית וכמעט בכל הזדמנות, תוסיפו לזה את מחאתו מול שמעון פרס כשיצא בהפגנתיות מאולם ועידת דאבוס בינואר אשתקד.
אמש העניק הנשיא פרס לארדואן שיעור פרטי בדיפלומטיה נבונה וסבלנות וזכה כמובן לתשבחות של זה כאשר ייעץ למשרד החוץ להתנצל על השפלת השגריר הטורקי. מדובר כנראה במהלך מכריע שמנע המשך הידרדרות לא מבוקרת והכניס את שני הצדדים, לפחות זמנית, לסיטואציה של שמירת זהירות מהידרדרות נוספת.
האם מדובר במהלך מתוכנן? התשובה היא ללא ספק שלילית. תדמיתה של ישראל בעולם אמורה להיות ככזו שמגיבה ברציונאליות ולא בתגובות אמוציונאליות חסרות תוצאה. כעסיה של ישראל על טורקיה ובראשה ארדואן, מוצדקים ככל שיהיו, ורצונותיה לשמור על שמה הטוב, כמו-כן גם על האינטרסים שלה - לא יכולים לבוא לידי ביטוי באמצעות השפלת אנשי דיפלומטיה ובטח שלא בהשפלת שגריר, שמטרתם של אלה לשמור על ערוצי שיח פתוחים.
הטורקים החליטו את שהחליטו והם צפויים לסבול משלושה סימפטומים מהירים:
הראשון - האטת התיירות הישראלית שיש בה כדי פגיעה לא מבוטלת בכלכלתם.
השני - התרחקותם מהזירה האירופית והתקרבותם לאירן, דבר שמדינות אירופה לא יוכלו לסבול ברמה מדינית, ברמת שיתופי פעולה ויוביל גם להתרחקותם של תיירים ממדינות אלה.
השלישי - חוסר שביעות רצון מצד ארצות הברית, שעלולה להפעיל לחצים כבדים וסנקציות ולכופף לא במעט את הטורקים.
על ישראל להבין כי טורקיה כבר איננה החברה הטובה מהשכונה, והיא ככל הנראה בוחרת לשחק עם חברים חדשים ממניעים אינטרסנטיים, תרבותיים ומאג'נדה משותפת וקרובה יותר. מול צעדים אלה, יש להגיב בשכל, במהלכים מחושבים ומתוכננים שיש בהם אפילו כדי לשמר יחסים קרים יותר ובלבד שיהיו יחסים. המזרח התיכון ידוע בשינויי מזג הרוחות הקיצוניים שלו, במיוחד ביחסים דיפלומטיים. נוכח מזג שכזה דרושים שיקול דעת, אחריות והסתגלות - ולא פיצוצים עם נטייה להתלקחות מיותרת.
במצבי משבר מסוג זה, קל להיכנס לסחרור קשה עקב משחקי כבוד וכוח. קל מאוד לסובב את הגב בברוגז ולהפסיק לדבר. מטרתה של הדיפלומטיה היא בדיוק ההפוכה, ומישהו צריך להזכיר לבכירי משרד החוץ את תפקידם ואת הדרך למלא אותו - בעיקר בעת משבר.
