השר בר-לב הגיע לירושלים העתיקה

אני מברך את המשוררת והמלחינה נעמי שמר, שהעניקה לנו את השיר המרגש, שפותח ומסתיים בְּשׁוּרָה, שיש בה גם בְּשׁוֹרָה, שכל אחד מאתנו מייחל - "שֶׁיָּפָה וְשׁוֹנָה תְּהֵא הַשָּׁנָה".

בערבו של ראש השנה הדופק בחלוננו ראוי להביט לתוככי מגירות חיינו, להתבונן פנימה במבט של 'בואו חשבון' מתוך אהבה ורצון לשפר דרכינו ואורחותינו. להציץ אל תוך האתמולים, לחייך, לבכות, לשאוף ניחוחות, להדחיק זיכרונות, לטייל בעולם שהיה ולא יחזור, כמו בעוד שנה, בעולם שנברא ונבחר לעצמנו לחיות בתוכו בשנה החדשה.

בינתיים המשיח התמהמה והיהודים הכינו עצמם לראש השנה וליום הדין. מבין השניים העדפתי את ראש השנה, כי בכל-זאת היו בו כתמי אור וסעודות. היהודים הם בָּנאים פיסיים גרועים, אבל בנאים פסיכולוגיים מעולים. הם מסוגלים להקים חומת אבן בין קודש לחול, שחלילה וחס לא יסתנן דרכה איזה הרהור אפיקורסי של הפרט והכלל. הם מסוגלים לעשות זאת במהירות הבזק. כשם שהורדנו את מלבושי החול והחלפנו אותם בבגדי חג, כך החלפנו את מצב רוח השחור באמונה בעתיד טוב יותר. מלובשים במיטבנו בדרך לשטיבל, שמענו הדהוד של ברכות מקצה אחד של העיר לקצה השני. כאשר חלק אחד בקאנון אומר: "לשוּנֶה טויבֶה תיכוּסיבוּ ותיחוּסיימוּ".והחלק השני ענה לעומתו: "לשונה טויבה תיחסיבו ותיחסיימו לאלתֵּר לחיים טוֹיבים" כשהדגש הוא על "לאלתר לחיים טובים". הנה כי כן, לא זו בלבד שהיהודים לא בזו לחיים טובים, אלא, אם אפשר, רצו אותם מהר. האמנו, כי רצינו להאמין, כי צווינו להאמין, כי למדנו שהקדוש ברוך הוא יחלץ אותנו מן המעמקים אם נקרא לו. מבירא עמיקתא יעלה אותנו לאיגרא רמא. הבור היה די עמוק והשעה כשרה.

איכשהו ההתרגשות לא מוצאת לה מקום מכובד. בין שטף המלל והדיבורים לקראת שנת הלימודים החדשה ובעיקר הבלבול הזה. כן בדיקות לא בדיקות. תהיה שנת לימודים או לא, ומה בדיוק עושים עם זה שהחגים כבר מתחילים? ואולי כדאי לחכות ואולי לא. האם זה חוסר אחריות לשלוח אותן ואולי פשוט צריך להמשיך ולחיות. ואלו ואלו צודקים, רק שלך תסביר את זה לילדה בת עשר, שמונה או חמש. אפילו הקטנה בת שנתיים שלנו שרק סיימה את הפעוטון שלה, כבר מרגישה בפתח את ההכנות לקראת השנה החדשה.