|
רון. חובה לבטל את פסק הדין
|
|
|
|
|
|
שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, אלכסנדר רון, יצר עבירה פלילית שאיננה קיימת ועל פיה הרשיע אדם במעשים מגונים ואף גזר את עונשו. כך קובע (יום ג', 14.9.21) שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין, המוסיף, כי העונש שגזר רון היה "קל כנוצה".
קשיש בן 80, שהיה מצוי במעצר בית על אונס, קרא לשכנתו בת ה-15 (עימה לא הייתה לו כל היכרות) להיכנס לדירתו. הוא נעל את הדלת והחל מנהל איתה שיחה בענייני מין, ליטף אותה בידה ובראשה, ונישק את ידיה ואת לחיה למרות התנגדותה. הוא הואשם במעשה מגונה בקטינה שלא מלאו לה 16, אך רון זיכה אותו מעבירה זו (על-פי חוק העונשין) והרשיע אותו בהטרדה מינית לפי החוק למניעת הטרדה מינית; הוא גזר עליו ארבעה חודשי מאסר על תנאי ופיצוי של 4,000 שקל לנערה.
מעשה מגונה אינו תלוי תרבות
שני הצדדים ערערו על פסק הדין ושטיין קיבל את ערעורה של המדינה. הקשיש טען, כי לא ביצע עבירת מין אלא ביקש להפיג את בדידותו והביע חיבה בצורה המקובלת בקרב בני עדתו. על כך אומר שטיין, כי "השאלה האם התנהגות מסוימת מהווה 'מעשה מגונה' חייבת להיבחן בראי 'האדם הסביר' - דהיינו: לפי המוסכמות החברתיות שלפיהן אנו חיים... אכן, אדם אחד יכול להבין מעשה מסוים כמעשה טבעי ורגיל, שאינו נגוע בשום פגם מוסרי, בעוד שאדם אחר יכול לתפסו כמגונה ופסול מניה וביה.
"ברם, תובנה חשובה זו, אין בה כדי ליצוק פלורליזם תרבותי אל תוך האיסור הפלילי על 'מעשה מגונה' באופן שיאפשר למי שכופה את עצמו על הזולת ומבצע בו מעשה המוגדר כמגונה בדיני העונשין למלט את עצמו מן האחריות ומן העונש. פטור מעין זה יסכל מניה וביה את מטרותיהם של דיני העונשין, יפגע בערכים החברתיים עליהם דינים אלו מגנים, ויחשוף חלקים מהאוכלוסייה - אנשים שאין בכוחם להגן על עצמם - לפגיעות מיניות".
שטיין מדגיש: "אין בידינו לשרש דפוסי תרבות שמתיימרים לתת לגיטימציה למעשים בעלי אופי מיני אשר פוגעים באדם אחר מבלי שהוא מסכים - או מבלי שיש לו יכולת להסכים - לעשייתם. לצד מגבלה זו, סמכויות השפיטה אשר מופקדות בידינו מאפשרות לנו - ולדידי, מחייבות אותנו - לחסום את זליגתם של דפוסי תרבות אלה אל תוך יסודותיהן של עבירות מין; וכך נעשה. 'מעשה מגונה' לא יפסיק אפוא להיות מגונה ובר-עונשין מפאת קיומו של דפוס תרבותי כזה או אחר שמתיימר להלבינו ולתת לו לגיטימציה. כמו-כן, מי שעושה מעשה כאמור לא יוכל לפטור את עצמו מההרשעה ומהעונש בטענה כי דפוס תרבות הטבוע באמונתו גרם לו להאמין שמדובר במעשה מותר, ולא בעבירה בת קלון".
העבירה אינה תלויה במגע פיזי
במקרה הנוכחי, קובע שטיין, אין ספק שפעולותיו של הקשיש היוו מעשה מגונה, שכן "במסגרת המוסכמות החברתיות לפיהן אנו חיים, מעשים כאמור נחשבים בלתי הוגנים, בלתי צנועים ובלתי מוסריים". בניגוד לפסיקתו של רון, שטיין מוצא שמטרת המעשים הייתה מינית. רון ציין, כי בדרך כלל מעשה מגונה הוא פיזי - אך שטיין מזכיר שעבירה זו אינה מצריכה מגע פיזי כלשהו. הקשיש דיבר עם הנערה על חיי המין שלו, ומכאן עולה בבירור שהמעשים שבאו בעקבותיהם נעשו כדי לספק את הצרכים עליהם דיבר. עוד מעיר שטיין, כי רון קיבל במלואה את עדות הנערה, שסיפרה שיצאה נסערת מן הדירה, ולכן קשה להבין כיצד פסק שהמעשים לא היו בעלי אופי מיני.
כאמור, רון הרשיע את הקשיש על-פי החוק למניעת הטרדה מינית, הכולל איסור על מעשים מגונים. אולם, אומר שטיין, חוק זה אינו קובע עונש כלשהו על מעשים כאלו, אלא מאפשר לבית המשפט להעניק לנפגע/ת פיצוי ללא הוכחת נזק. המחוקק לא הגדיר מעשים מגונים כעבירה לפי החוק למניעת הטרדה מינית, שכן הם מהווים עבירה לפי חוק העונשין.
שטיין קובע: "פסק דינו של בית משפט קמא יצר עבירה פלילית ללא אסמכתא בחוק, בשל כך חובה עלינו לבטלו. בית משפט קמא צדק בקובעו כי מעשיו של המערער מצויים ברף החומרה התחתון של מעשים מגונים, אולם נתון זה אינו יכול להפוך 'מעשה מגונה', כמשמעו בחוק העונשין, לעבירה שאינה מצויה בספר החוקים. נתון זה משליך אך ורק על עונשו של המערער, שמפאת גילו ושאר הנסיבות זכה לעונש קל (אם לא קל כנוצה, בהתחשב בחומרת העבירה שהלה ביצע)".
לאור זאת קובע שטיין, כי הקשיש יורשע במעשים מגונים על-פי חוק העונשין - אך עונשו ייוותר על-כנו, שכן המדינה לא ערערה עליו. השופטים יצחק עמית ונעם סולברג הסכימו עם שטיין. את הקשיש ייצג עו"ד אריאל עטרי, ואת המדינה - עו"ד שרית משגב.