חברת סולל בונה ניצלה בשנת 2008 את מצוקתו של קבלן בנייה כדי לכפות עליו תנאים בלתי כדאיים, אם כי הדבר לא הגיע עד כדי עושק המצדיק לבטל את ההתקשרות ביניהם. בדיון המשפטי ביניהם, כולל בבית המשפט העליון, העלתה סו"ב שוב ושוב טענה שהוציאה דברים מהקשרם. כך אומר (יום ד', 20.10.21) שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית.

סולל בונה חתמה על שלושה הסכמים עם חברת בילדקו הנדסה, בבעלותו של ג'ורג' אבינדר, לבניית עשרות דירות ביישובים צור נתן וצור יצחק. בשנת 2008 נקלעה בילדקו לקשיים ולנעליה נכנס סלים לחאם, גם הוא קבלן בנייה וחמיו של אבינדר, אשר השלים את שלושת הפרויקטים. סו"ב ולחאם הגישו תביעות הדדיות בסך 8 מיליון שקל כל אחד, אשר נדחו ברובן בידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת שושנה אלמגור). סו"ב חויבה לשלם 420,000 שקל והוצאות בסך 200,000 שקל, ואילו לחאם חויב לשלם 290,000 שקל.

לחאם ערער לבית המשפט העליון ועמית קיבל את הערעור בצורה חלקית. בין היתר עומד עמית על כך, שסולל בונה כפתה על לחאם להסכים לבצע עבודות תמורת 32.6 מיליון שקל, למרות שביצעה שינויים שייקרו אותן ב-5 מיליון שקל. עמית מאמץ את דבריה של אלמגור בנושא זה:

"ליבי עם לחאם על העובדה שסולל בונה ניצלה את המצוקה שבה הייתה בילדקו שרויה ואת רצונה של לחאם, מפאת קשרי המשפחה, לסייע לה ולמנוע את חילוט
הערבויות שהעמידה לסולל בונה, שבשלו הסכימה לחתום על חוזה שלטענתה לא היה כדאיִ לה. אין לי ספק שבעת החתימה על החוזה נמצאה בילדקו במצוקה כלכלית, שסלים, אשר רצה לעזור לחתנו, נקלע למצב לא-פשוט, ושסולל בונה הפיקה ממצבו זה את מלוא התועלת". עם זאת, אלמגור קבעה שאין המדובר בעושק.

עמית מוסיף: "מסקנה זו של בית משפט קמא מקובלת עלי, על-אף תחושת אי-הנוחות מכך שסולל בונה ניצלה את המצב אליה נקלעה בילדקו ואת הערבויות הבנקאיות בסך של כ-6 מיליון שקל שהיו בידיה, על-מנת 'לסחוט' תנאים טובים יותר בהסכם. אכן, גם לחץ כלכלי עלול להיחשב כדי כפייה... אך לא כל לחץ כלכלי מקים טענת כפייה, ועל-מנת לקבל טענה לכפייה כלכלית, על בית המשפט לבחון את מכלול הנסיבות". במקרה זה, קובע עמית, לחאם לא ביטל את ההסכם לאחר שהכפייה פסקה ולכן לא ניתן לקבוע שמדובר בעושק.

"בנייה פרועה ובלתי חוקית"

עוד מציין עמית, כי סו"ב טענה שוב ושוב בסיכומיה, כי לחאם הודה בעדותו שוויתר על התשלום הנוסף. היא ציטטה אותו כאומר: "המחיר לא יכול להשתנות ויישאר בחתימת חוזה 32.6, ואני פתאום ויתרתי... על כל המרפסות הגדולות והמפרטים, 5 מיליון שקל". אלא שהדברים נאמרו כשאלה רטורית וכהצגה של אבסורד. "יש להצר על כך שסולל בונה הוציאה הדברים מהקשרם, ואף חזרה על ציטוט זה מספר פעמים בסיכומיה", אומר עמית.

עמית קיבל את ערעורו של לחאם בנוגע לעלויות התקורה בהן נשא. אלמגור דחתה את התביעה בנימוק שהעבודות בוצעו שלא כחוק, משום שטרם ניתן היתר בנייה לתוכניות החדשות. היא אמרה: "בית המשפט רואה בחומרה רבה בנייה פרועה ובלתי חוקית, וכשהיוזמת אותה היא חברה כמו סולל בונה אין לראותה בחומרה פחותה. לא מדובר בהיתר למתן שינויים מינוריים כאלה ואחרים, אלא בהיתר לבניית מאות מטרים רבועים ולשינוי קווי המתאר של הבניינים גם באמצעות הבלטה של חזיתותיהם".

עמית סבור אחרת: "ככל שיש לראות את ההסכמה בין לחאם לבין סולל בונה כהסכמה לביצוע חוזה בלתי חוקי של בנייה על סמך היתרי בנייה שטרם נתבקשו וטרם הוצאו, הרי שסולל בונה היא מזמין הבנייה, ומי שהייתה אחראית על הוצאת ההיתרים. סולל בונה היא גם הצד החזק שהכתיב ללחאם את תנאי ההסכם. אין צורך בדמיון מפותח כדי להבין מה היה קורה אילו לחאם הייתה עוצרת את הבנייה תוך המתנה להיתרי הבנייה החדשים חלף היתר הבנייה המקורי... טענתה של סולל בונה כי לחאם אינה זכאית לפיצוי בגין עיכוב בתקופת הביצוע מאחר שביצעה עבודה לא חוקית ללא היתר, היא טענה צורמת כשהיא נשמעת מפיה של סולל בונה". לאור זאת קבע עמית, כי על סו"ב לשלם 620,000 שקל נוספים (בתוספת ריבית והצמדה מאז 2011).

סו"ב חויבה בתשלום הוצאות נוספות בסך 150,000 שקל. השופטים דפנה ברק-ארז וג'ורג' קרא הסכימו עם עמית. את לחאם ייצג עו"ד גסאן טנוס, ואת סו"ב - עו"ד חדווה הס-קיבש.