אדוני היושב-ראש, כבוד ראש ממשלת ישראל נפתלי בנט, חבריי חברי הכנסת, משפחתי ואורחיי היקרים, ידידי סגן יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית גאל גרינוולד, מכובדיי כולם, כמיטב המסורת של חברי הכנסת החדשים הינני נושא בחרדת קודש וביראת כבוד את נאום הבכורה שלי, אך למעשה זו אינה הפעם הראשונה שקולי נשמע באולם זה. את נאומי הראשון נשאתי סמוך לאחר השבעתי, ביום ציון חורבן גוש-קטיף; את נאומי האחרון נשאתי לפני כשבועיים לרגל יום העלייה. שני אירועים: אחד המוקיר את תרומתם של העולים להקמתה ולשגשוגה של מדינת ישראל, אירוע המעלה על נס את שיבת ציון, שהיא משאת נפשה של הציונות; השני מציין את החורבן הנורא של ההתיישבות היהודית בגוש-קטיף ובצפון השומרון, חורבן שעליו הוחלט כאן, בבית הזה, באותו ערב ארור של 26 באוקטובר 2004, כן, בדיוק לפני 17 שנים.