סופית: פרופסורים ישלמו מס במאות אלפי שקלים

פרופ' דוד קרצמר, פרופ' עדיאל שרמר ופרופ' ישי בר ישלמו מס מלא על כספים בסכום כולל של 285,000 דולר שקיבלו מאוניברסיטת ניו-יורק בשנים 2010-2009. כך קובע סופית (יום א', 31.10.21) בית המשפט העליון בהרכב מורכב בן חמישה שופטים, אשר אימץ ברוב דעות את פסק דינו של השופט ניל שניתן לפני שלוש שנים (ראו קישור משמאל). המשמעות היא תשלום כולל של 140,000 דולר.

קרצמר - ממייסדי "בצלם" - עוסק בזכויות אדם, משפט חוקתי ומשפט בינלאומי; הוא קיבל מהאוניברסיטה 120,000 דולר. שרמר, העוסק בהיסטוריה של עם ישראל בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, קיבל 90,000 דולר. בר - אלוף במילואים ולשעבר נשיא בית הדין הצבאי לערעורים - עוסק בדיני מיסים וקיבל 75,000 דולר. השלושה טענו, כי הכספים לא היו תמורת עבודה שביצעו אלא מילגות הפטורות ממס. פקיד השומה טען - ובתי המשפט קיבלו את עמדתו - שמדובר בהכנסה ממשלח יד החייבת במס מלא.

מהי תמורה בעד מלגה

את דעת הרוב בדיון הנוסף כתב השופט עוזי פוגלמן. הוא פותח בדיון ב"תורת המקור" - התפיסה הבסיסית של פקודת מס הכנסה, לפיה ההכנסות החייבות במס הן אלו הנובעות מן המקורות המופיעים בה. "הפסיקה הקיימת אינה דורשת כתנאי סף למיסויה של הכנסה כי יתקיימו בה מאפיינים עסקיים במובן של פעילות מסחרית", קובע פוגלמן במישור העקרוני. דעת הרוב בפסק הדין המקורי בעליון (הנדל והשופט ג'ורג' קרא) הייתה, שהכספים שקיבלו הפרופסורים היו כנגד "משלח יד" ולא עבור "לימוד תורה לשמה", כפי ששבו וטענו בדיון הנוסף, בנימוק שלא חויבו לתת תמורה לאוניברסיטת ניו-יורק. אלא שאין חובה של מתן תמורה כתנאי לחיוב ההכנסה במס, אומר פוגלמן.

מכאן עובר פוגלמן לדון בשאלת מיסוי מלגות (כמו אלו שקיבלו הפרופסורים). הללו פטורות ממס, בתנאי שאין תמורה בצידן. בלב המחלוקת בתיק זה עמדה ההגדרה של תמורה בהקשר זה, כפי שנקבעה בחוק: "'תמורה' – לרבות כל התחייבות של הסטודנט או החוק למתן שירות כלשהו לנותן המלגה או למילוי תפקיד בו; ולעניין זה, כל אלה לא ייחשבו תמורה: (1) התחייבות של הסטודנט או החוקר להקדיש את מרב מרצו וזמנו ללימודים או למחקר, והכל במוסד הלימוד
והמחקר; (2) שימוש במחקר; (3) פעילות קהילתית או חברתית של הסטודנט או החוקר מטעם מוסד הלימוד והמחקר, או בזיקה אליו". השאלה הייתה מהי הזיקה בין הגדרה זו לבין התשלומים שקיבלו הפרופסורים. פוגלמן קובע, כי אין להחיל במישרין הגדרה זו על עניינם של הפרופסורים, שכן היא נוסחה בקפידה ומטרתה הייתה למנוע בריחת מוחות מישראל והמחוקק קבע במדויק מה לא ייחשב לתמורה.

עוד דן פוגלמן בשאלה כיצד ייקבע האם ניתנה "תמורה" כנגד המלגה. לדבריו, "יש לעמוד על מכלול נסיבות המקרה ועל טיבה של מערכת היחסים בין מעניק המלגה לבין מקבלהּ. בכלל זאת, יש לבחון אילו התחייבויות לקח על עצמו מקבל המלגה; האם מעניק המלגה מצפה להתנהגות מסוימת מצד מקבל המלגה והאם יש לו דרך לאוכפה (האם המלגה תינתן לו גם אם לא יעמוד בציפיות אלו?); ואת טיבה ומשכה של מערכת היחסים בין הצדדים". במישור העובדתי קובע פוגלמן, כי הפרופסורים גויסו פרטנית בצורה יזומה בידי המוסדות, הם התחייבו שלא לעבוד במוסדות אחרים, הם התבקשו להשתתף בחיים האינטלקטואליים של המוסדות, מדובר בסכומים נכבדים והמוסדות ציפו לתמורה בדמות מאמרים.

השתלבות בחיים האינטלקטואליים

הנשיאה אסתר חיות מוסיפה, שהפרופסורים מבקשים "לצמצם את משלח היד האקדמי ולהתעלם ממכלול העיסוקים המגוונים של אנשי אקדמיה מתוקף כישורי המחקר שהם רוכשים והמומחיות הרבה שהם מפתחים בתחומי דעת שונים". גישה זו כבר נדחתה בידי בית המשפט העליון בעניינה של פרופ' גבריאלה שלו (לשעבר שגרירת ישראל באו"ם) ואין מקום לקבל אותה גם במקרה זה. היא מוסיפה:

"בהחלט יש בסיס למסקנה כי עצם ההתקשרות עם מוסד מחקר לצורך השתלבות בחיים האינטלקטואליים של אותו המוסד וביצוע מחקר תחת קורת הגג שלו – הוא שירות שאותו מעניק חוקר למוסד המחקר. באין חוקרים, חסר מוסד המחקר את הרכיב היסודי הדרוש לו לצורך פעילותו, וכאשר מוסד מחקר תר אחר חוקרים שיתחייבו לפעול בתחומו, להשתתף ולהעשיר את החיים האינטלקטואליים בו, ולהקדיש את עצמם למחקר שיתפרסם מעל הבמה השייכת למוסד – מוסד המחקר מקבל בכך 'שירות'".

הנדל וקרא חזרו על עמדותיהם בפסק הדין המקורי, וכך גם השופט יוסף אלרון ששוב נותר בדעת מיעוט. חמשת המערערים חויבו בתשלום הוצאות בסך 10,000 שקל כל אחד. את המדינה ייצג עו"ד יורם הירשברג, בעוד המערערים ייצגו את עצמם.