פיני כהן לא השליך את נעליו

הרשו נא לי אפוא לתרום גם את חלקי הצנוע בדעתי על האלימות הפּוֹשָׂה במחוזותינו, במגרשי החניה כמו גם בבית המשפט העליון:

אינני מסכים מכל וכל לקיומה של האלימות על כל גווניה! אבל חייב אני לקבל עלי את עוּבדת קיומה. האלימות חיה, נושמת ורוצחת משחר ימי האדם, חית היער, דְּגַת הים, עוף השמים ועשב השדה. מאז ומתמיד האלימות שבה החזק מדביר את החלש ושורד - קיימת בעולמנו ותתקיים לנצח ולעד.

האלימות האנושית אינה אלא אופן של ביטוי. אופן נלוז. ראוי להוקעה. אבל אין לשלול מן האלימות את מהותה כאופן של ביטוי. נכון יהיה אף לשים את האלימות בקיצם הקיצוני של אופני הביטוי למיניהם. היינו, כאשר כלים כל קיצי אופני הביטוי, באה האלימות כִּכְלִי ביטוי ותופסת את מקומה. הביטוי, כִּשמו, חייב לבוא לידי ביטוי! אם הביטוי אינו בא לידי ביטוי הרי שהוא אינו ביטוי כלל ועיקר. כשיש ביטוי, הוא מבקש, דורש ואף תובע במפגיע לבוא לידי ביטוי. לא קיים בעולם מכשול שיבלום את הביטוי השואף לפרוץ לחללוֹ. אפשר להצניע אותו, אפשר לכלוא אותו, אפשר להדחיק אותו ולאגור אותו - אבל רק באופן זמני. בבוא שעת הכושר, הוא ייצא גם ייצא גם אם פגיעתו רעה מאוד.

לפיכך, ראוי מאוד להעניק חופש מירבי לַביטוי בדרגותיו הראשונות. החופש לחשוב, החופש לכתוב וליצור והחופש להגיד וּלדבֵּר. חופש מוחלט! כל הגבלה על החופש הזה מעלה את חומרת אופן הביטוי מדרגה אחר מדרגה. עד למדרגת האלימות ובסופה - מוות!

מעשה רֶצָח, אף הוא אופן של ביטוי. נורא ואיום, אבל ביטוי.

יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, נשאל על-ידי העיתונאים בבית המשפט: למה עשיתָ את זה? תשובתו הספונטנית לא גייסה את "דין מוסר" ולא את הסכמי אוסלו. הוא פלט ארבע מילים: "סתמתם לנו את הפה!"

ומי לנו בר-סמכא יותר מנשיא בית המשפט העליון בדימוֹס, אהרן ברק, שכתב: "...חופש הביטוי תורם ליציבות החברתית. בזכותו של חופש הביטוי מוצא הלחץ החברתי את ביטויו במשא ולא במעשׂ. הקיטור החברתי מוצא ביטויו במסלול שקט של ביטוי, ולא במסלול אלים של מעשים...".

העיתונאי החשוב למדי למי שהוא חשוב, יוסי שריד, שהתברג אל תוך התקשורת הישראלית בכישרון מדהים, וּכבר הוא שוחה בה כדג מיומן במים העכורים, פוצה פה וּמצפצֵף. השלכת הנעל על נשיאת בית המשפט העליון חילצה ממנו אמירה נוקבת מעניינת מאין כמוה, לפיה, "... כל המקטרגים ייטיבו לעשות אם יניחו לתביעתם המַסיתה והמדיחה לפיה ראוי שבית המשפט העליון ייצג את הציבור על כל גווניו וּשְׁכָבוֹתָיו..." היינוּ, מי שחושב ואף מבטא את דעתו שראוי לו לבית המשפט לייצג את הציבור על כל גווניו - אינו אלא מַסית וּמדיח. כלומר, למשל אני, שחושב כך ואף נותן לזה ביטוי, אינני אלא מַסית וּמדיח אליבא דיוסי שריד, אומלל המחשבה עִם שְׂרִיד היגיון מעוּוָת.

כן, מר יוסי שריד! כל מוסדות המדינה צריכים לייצג את כל הציבור על כל גווניו. גם משרד החינוך שבראשו עמדתָ והכנסתָ לנו את צינור מחמוד דרוויש ולא היה מי שיעמוד בַּפָּרֶץ מול. גם במשרד הדתות שאין לחילוני המצוי ו/או המסורתי, מה לחפש שם כיום. גם במשרד החוץ שיגבש מדיניות חוץ התואמת את השקפותיו של הציבור רוּבּוֹ ככולו. גם במשרד הפנים הנושא פנים לציבורים שונים וּמבדילם מן הציבור. וכן... בכל המוסדות השייכים למדינת-ישראל ושייכים מן הסתם לציבור כולו בה. וכמובן גם במשרד המשפטים וכל מוסדות המשפט. כל מי שאינו מקבל עליו את ההיגיון הזה ופועל על-פי היגיון הפוך - הוא הוא המַסית, המדיח והקשקשן בקומקום.