שופט בית המשפט העליון, ג'ורג' קרא, מזהיר מפני הסכמי "סולחה" שבמסגרתם מסכימים הצדדים שלא לפנות לרשויות האכיפה והחקירה בנוגע לעבירות פליליות. הוא אומר כי יש להימנע מהסכמים כאלה, המהווים הפרטה של ההליך המשפטי.

באסל ריאן ומוחמד ריאן נדונו לארבע שנות מאסר כל אחד, בשל עבירות נשק ואלימות בסכסוך חמולות ביישוב כעבול. בין המשפחות היריבות הושגה סולחה לאחר התקרית החמורה בה היה מעורבים השניים, אך בדחותו את ערעוריהם על חומרת עונשיהם אומר קרא, כי במקרה זה - אין לה משקל של ממש.

קרא שב על מדיניותו העקבית של בית המשפט העליון בנוגע לענישה בעבירות נשק: "אירועי ירי דומים הפכו ל'מגיפה', המפילה חללים מדי יום ביומו ותופעה זו יש לשרש מנוף חייה של חברה מתוקנת. למותר לציין, כי מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם התנהלות עבריינית שכזו, המסכנת את שלום הציבור ומערערת את הסדר הציבורי. 'סגירת חשבונות' בין צדדים לסכסוך, כפי שהמקרה דנן מוכיח, אינה משפיעה רק על מושאיו הישירים, אלא מסכנת את חברי הקהילה בה הם
חיים ואת החברה ככלל... לפיכך, כמדיניות שיפוטית, יושתו על המעורבים בעבירות מסוג זה עונשי מאסר משמעותיים, מתוך רצון להוקיע תופעה זו ולשדר מסר מרתיע ככל הניתן".

מכאן עובר קרא לדיון במעמדה המשפטי של הסולחה, כפי שהתגבש בפסיקתו של ביהמ"ש העליון. השאלה איננה האם להכיר בה אלא מהו המשקל שיש לתת לה, מזכיר קרא. "ככלל, הסולחה מהווה כלי לבר-משפטי לצורכי פיוס ומשקלה מוגבל לצורך בחינת נטילת האחריות מצד הנאשם". בבואו לקבוע את משקלה, על בית המשפט להביא בחשבון את הרקע לסולחה, רכיביה ויציבותה, ולוודא שהיא נעשתה בכנות ולא תחת לחצים. במקביל, משקלה המשפטי יפחת עד לאפס ככל שהמעשים חמורים יותר.

במקרה הנוכחי, מוסיף קרא, הסולחה מוקשית מבחינת מדיניות שיפוטית, שכן היא כוללת הסכמה לפיה "שני הצדדים מתחייבים לוותר על תלונות במשטרה ובמשרדי הממשלה בכל הקשור למקרה זה". לדברי קרא, "מובן כי מתן מקום להוראה דוגמת זו מהווה הסכמה להפרטה של ההליך הפלילי. יש בכך כדי להביא לפגיעה באינטרס הציבורי, בהרתעה מפני ביצוע עבירות דומות, וכן להשלמה עם מעגל אלימות הכולל שימוש בנשק חם בטרם הצדדים פועלים ליישוב מחלוקותיהם 'בדרכי שלום'".

המשנה לנשיאה ניל הנדל והשופטת ענת ברון הסכימו עם קרא. את המערערים ייצגו עוה"ד מיכאל כרמל, תמי אולמן ושאדי סרוג'י, ואת המדינה - עו"ד ארז בן-ארויה.