לפני מספר שבועות שמחנו כולנו לשמוע כי ניסוי מכריע של מערכת היירוט "כיפת ברזל" השיג את יעדו, וכי המערכת הצליחה ליירט מטח טילי רקטות לאזור שהיה מוגן על ידה.
ההישג הטכנולוגי של "רפאל" ראוי לכל שבח, אבל הביקורת של מתנגדי מערכת הנשק הזו הייתה לא בגין חוסר ההיתכנות הטכנולוגית, אלא בגין עלותה. המבקרים טענו כי לא הגיוני ולא מעשי לירות טיל בעלות של עשרות אלפי דולרים על רקטה שעלות ייצורה הוא כחמישים דולר, וכי בהיקף לחימה אינטנסיבי, כפי שהיה שרוי הדרום בטרם מבצע "
עופרת יצוקה", לא יהיו בידי צה"ל מספיק טילים ליירוט בשל עלות רכישתם.
עוד טענו המבקרים, כי זמן המעוף הקצר של קסאמים הנורים לעבר שדרות קצר מדי מכדי יכולת האיתור והיירוט של כיפת ברזל. למבקרים הייתה גם הצעה לעשות שימוש באמצעי יירוט קיימים כמו תותח הפלנקס האמריקני, שעלות השימוש בו ליירוט קטנה בסדרי גודל, ולכל הפחות לבחון את פעולתם בארץ - דבר שלא נעשה. הטענות האלה נרמסו תחת ההצלחה הטכנולוגית של "רפאל" ונשכחו.
והנה, בכתבה של
עמוס הראל ("המערכת ליירוט טילים לא תוצב בשדרות", הארץ, 3.2.2010) מסתבר, כי הצבא אינו מתכוון לפרוס את הסוללה המבצעית של כיפת ברזל בשטח הדרום כמענה לאיום הרקטות מרצועת עזה, אלא להציבה לאחסנה זמנית בבסיס חיל האוויר עד שיוחלט היכן למקמה.
הטיעון להחלטה העולה מהכתבה נוגע לכמה היבטים. הצבא מתכוון לרכוש כמות קטנה של סוללות וטילים בשל בעיות תקציב, ובהיעדר כמות מספקת של סוללות - עלול להיווצר מצב בו שדרות - לדוגמה - תקבל הגנה בעוד שיישובים לידה לא יזכו להגנה שכזו.
מסתבר עוד, כי השקעה כספית באמצעי יירוט אינה עומדת בסדר עדיפות גבוה של הצבא, ובגלל עלות הפרויקט - ההצטיידות בו תהיה מועטה. עוד נמסר על-ידי גורמי הצבא, כי כיפת ברזל מיועדת להגנה נגד רקטות כבדות יותר כמו "פאג'ר 5", וכי "ההבנה" שמדובר על פרויקט נגד רקטות קסאם היא פרשנות לא מוצלחת של התקשורת... גורם צבאי בכיר מצוטט: "להשתמש בכיפת ברזל כנגד קסאמים בודדים זו החמצה".
האם דברי הביקורת על ההחלטה לפתח את כיפת ברזל נגד קסאמים ולא לעשות שימוש באמצעי יירוט אחרים, או לפחות לבחון אותם - הייתה מוצדקת? אם אכן עלות מערכת "כיפת ברזל" מונעת את פריסתה הרחבה, אז זו בדיוק הייתה הטענה של מתנגדיה מלכתחילה.
