אביעד משה, אשר ניסה לרצוח את רעייתו דאז, שירה איסקוב, וגרם לה פציעות וחבלות חמורות ביותר, נדון (27.1.22) בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ל-23 שנות מאסר. איסקוב הפכה לסמל של המאבק באלימות נגד נשים ואף הדליקה משואה ביום העצמאות שעבר. אביעד הורשע בנסיון רצח, בחבלה חמורה ובהתעללות בבנו בן השנתיים שהיה עד למעשיו. המדינה ביקשה לגזור עליו 27-24 שנות מאסר.

השופטת יעל רז-לוי אומרת: "המדובר במקרה חריג לחומרה אף במחוזותינו, הגם שלמרבה הצער נגע האלימות בכלל וכלפי נשים בפרט מצד בני זוגם, פשה במקומותינו. אנו עדים לתופעה קשה ומחרידה שבה נשים נתונות לאלימות ודיכוי מצד בן זוגן, וחשות כי אין מושיע; מה שמחייב כי גם בתי המשפט יתרמו למלחמה חסרת פשרות ועיקשת בתופעה זאת, על-ידי ענישה מחמירה. על האלימות הקיצונית והאכזריות הרבה מלמדות הפגיעות המרובות והקשות במתלוננת, המסמכים הרפואיים והתמונות שתיעדו את מצבה בבית החולים – כל אחד בנפרד, וביתר שאת כולם יחדיו; והדבר נלמד גם מהאופן בו ביצע הנאשם את המעשים הקשים, והאמצעים השונים בהם עשה שימוש".

בית המשפט דחה את טענתו של משה, לפיה יש להקל עימו בשל חילופי הדברים הקשים גם מצידה של איסקוב: "אין בחילופי דברים גם אם חלקם בוטים ופוגעניים, בתקופה מתוחה וקשה ביחסים בין בני זוג, אשר לא אחת יודעים עליות ומורדות, כדי להוות נסיבה לקולא, למעשים כמו אלו שעשה הנאשם במתלוננת. שאחרת נמצא מכירים בפשע שניתן לכנותו פשע זעם, ככזה שיכול לחסות תחת נסיבות מקלות. לא ניתן להסכין עם ניסיון ליצירת קשר כסיבה, כמחולל, או כנסיבה מקלה, בין פרץ אלימות מעורר פלצות של הנאשם אשר מנסה לרצוח את המתלוננת באופן ברוטאלי, לבין ויכוח בין בני זוג וחילופי דברים ביניהם, גם אם אלו קשים ומרים, שאחרת אנה אנו באים?".

רז-לוי מדגישה: "הודאת הנאשם בעובדות הייתה פורמלית ובאופן אמיתי הנאשם לא לוקח אחריות על מעשיו, ובפועל עדיין מחזיק באותן עמדות שהביע בחקירותיו במשטרה – האשמה האמיתית בכל מה שקרה היא שירה. הנרטיב המרחף מעל דבריו, אם באופן מפורש ואם במרומז, מדבר על כך שהצגת הדברים על-ידי המתלוננת הייתה מעוותת, מגמתית; ובעיקר כי שירה היא האלימה והבעייתית בכל הסיפור; והגם שהוא מתחרט על מעשיו ומבקש סליחה, למעשה היא האשמה בכך שלכאורה דחפה אותו לקצה.

"...עוד נציין, כי אף לא מצאנו בדברי הנאשם חרטה, חרדה או דאגה, על העובדה שמעשיו הקשים במתלוננת בוצעו לעיני בנם הפעוט. גם לו היינו מקבלים את גרסת הנאשם כי 'איבד את זה', וגם לו ניתן היה לקבל את טענתו שלא הבחין בפעוט בלהט האירוע, הרי כיום הוא יודע כעובדה שבנו נכח במהלך התקיפה האכזרית של המתלוננת וכוסה בדמה; ועדיין לא שמענו ממנו חרטה ממשית כאבי הפעוט, ביחס להשלכות שיכולות להיות לאירוע על בנו".

רז-לוי מסתייגת מן הרעש התקשורתי אשר ליווה את התיק: ברי כי בעולם בו התקשורת מעבר לזו הממוסדת, כוללת מדיות דיגיטליות וחברתיות רבות, סוביודיצה הוא כמעט בבחינת אות מתה. עם זאת יש שיאמרו, כי ההמולה התקשורתית סביב תיק זה באופן כה עוצמתי, והעובדה כי עוד בטרם נשמעה עדות המתלוננת בפנינו, הובאו הדברים בפרוטרוט בתוכנית טלוויזיה ['עובדה']; מצדיקה מחשבה שנייה, ולו מבחינת מראית פני הצדק במובן הרחב, והחשש שמא יפגע הדבר בסופו של יום באמון הציבור". היא דוחה את טענת הפרקליטות, לפיה ההד התקשורתי צריך לבוא לידי ביטוי בענישה מחמירה: טיעון זה "מצביע על טשטוש גבולות מסוים שאינו ראוי ואינו רצוי; והשאלה איזה עונש ייגזר על נאשם ואיזה מסר מעביר בית המשפט, לא יכולה ולא צריכה להיות מושפעת מכך שמדובר 'באירוע כה תקשורתי'".

משה גם חויב לפצות את איסקוב ב-258,000 שקל - הסכום המירבי שניתן לפסוק במסגרת ההליך הפלילי. השופטים גילת שלו ואהרון משניות הסכימו עם רז-לוי. את המדינה ייצגו עוה"ד מורן גז, עו"ד ומיטל אולק-אמויאל, ואת משה - עו"ד בני זיתונה.