העליון: לצמצם אשם תורם של לקוחות מול עורכי דין

עו"ד אריה וייס יפצה לקוחות לשעבר במיליון שקל בשל התרשלות בעת רכישת דירה - קובע (יום ג', 15.3.22) שופט בית המשפט העליון, עופר גרוסקופף. הוא קיבל את ערעורם של בני הזוג סנפורד הרמן ובט הרמן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט אורן שוורץ) ודחה את ערעורו של וייס.

הרמן, תושבי חוץ, הטילו בשנת 2006 על וייס לייצג אותם ברכישת דירה בפרויקט שטראוס בירושלים, אותו הקימה חברת מנרב, תמורת 3.7 מיליון שקל. וייס פתח חשבון נאמנות לביצוע העסקה, אך למעט התשלום הראשון - לא ביצע במועדם את יתר התשלומים למנרב והתעכבה גם קבלת המשכנתא למימון הרכישה. בשנת 2010 החליפו הרמן את וייס ובשנת 2014 תבעו ממנו 1.1 מיליון שקל בטענה שזהו הנזק שנגרם להם (הפרשי ריבית והצמדה) בשל העיכוב בתשלומים. שוורץ פסק לטובתם 370,000 שקל, לאחר שקבע שווייס נושא באחריות לאיחור בחלק מן התשלומים ובקבלת המשכנתא, לא פנה למנרב לגבי העיכובים בבנייה ולא עדכן את הרמן, אך הטיל עליהם אשם תורם בסך 30%.

בערעור טענו הרמן, כי הנזק שגרמו להם העיכובים עומד על 760,000 שקל (ההפרש בין הסכום שבחוזה לבין הסכום ששילמו בפועל) וכי יש לבטל את האשם התורם שהוטל עליהם שכן הם סמכו לחלוטין על וייס בהיותם תושבי חוץ שאינם דוברי עברית. וייס וחברת מגדל, בה היה מבוטח, טענו שהתנהלותו הייתה תקינה וכי הרמן הם שהפרו את ההסכם עם מנרב, עיכבו את קבלת המשכנתא ואף ניסו להטעות את בית המשפט.

גרוסקופף אימץ את מסקנותיו של שוורץ בנוגע לאחריות המוגברת שנטל וייס על עצמו כמי שייצג תושבי חוץ שאינם דוברי עברית, וכי הוא עיכב תשלומים ולא עדכן את הרמן על המתרחש. לכן, "לא יכול להיות חולק כי עו"ד וייס הפר את חובתו לפעול במסירות ראויה לטובת ביצוע אותן פעולות למענן שכרו הרוכשים את שירותיו". מכאן שהוא "הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו והתרשל במילוי תפקידו" ויש לדחות את הטענה המרכזית בערעור. הוא גם קיבל את הערעור בנושא האשם התורם, שכן הרמן שכרו את וייס כדי שיטפל בצורה מלאה ברכישת הדירה - ולכן לא ניתן היה לצפות מהם שיפקחו בעצמם על המתרחש.

פיקוח רק בנסיבות חריגות

בפיו של גרוסקופף גם קביעה רוחבית, בנוגע לאשם התורם שביחסי עו"ד-לקוח: "ראוי לשיטתי לצמצם את המצבים בהם ייוחס ללקוח אשם תורם בשל כך שלא פיקח כהלכה על כך שעורך הדין שאת שירותיו המקצועיים הוא שכר אינו ממלא כהלכה את התפקיד שנטל על עצמו. ככלל, אדם השוכר את שירותיו של בעל מקצוע לביצוע עבודה מסוימת המצויה בתחום התמחותו, כגון בעל נכס המוסר אותו לתיקון, רשאי להניח ואף להסתמך על כך שבעל המקצוע מבצע את תפקידו באופן
ראוי, וכמצופה ממנו. אין הוא נדרש, במערכת היחסים שבינו לבין איש המקצוע, לפקח אחר נותן השירות, ולוודא כי הלה עושה תפקידו כהלכה. כך, למצער, בהעדר נסיבות חריגות המצדיקות הטלת חובת פיקוח שכזו (כגון שנודע ללקוח כי בעל המקצוע אינו כשיר לביצוע מלאכתו).

"כלל זה נכון מקל וחומר כאשר מדובר בעורך דין המציג עצמו כמומחה ובעל ניסיון בתחום הרלוונטי. זאת ועוד, בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי עורך דין אינו נדרש לבלוש אחר לקוחותיו... תמונת הראי של קביעה מסוג זה היא כי גם הלקוח אינו נדרש לבלוש אחר עורך דינו ולוודא כי זה מבצע את מלאכתו כהלכה. כל קביעה אחרת, ובוודאי קביעה לפיה על הלקוח להיעזר בצדדים שלישיים כדי לפקח על עורך דינו, עלולה להביא לפגיעה קשה ביחסי האמון השוררים בין עורך דין ללקוח".

לבסוף חישב גרוסקופף את הנזק שנגרם להרמן בשל העיכוב בתשלומים מצידו של וייס, והגיע למסקנה שמדובר ב-505,000 שקל, בתוספת ריבית והצמדה מאז 2010; הפיצוי בגין ראשי הנזק הנוספים הוא 227,000 שקל, בתוספת ריבית והצמדה משנת 2014; והוצאות בסך 50,000 שקל. המשנה לנשיאה ניל הנדל והשופט יוסף אלרון הסכימו עם גרוסקופף. את הרמן ייצגו עוה"ד ישראל ציגנלאוב ונועה דרורי, את וייס ייצגה עו"ד בת-שבע אדיב, ואת מגדל - עו"ד רות וקסמן (שאלתיאל).