היועץ המשפטי לממשלה פנה לבית הדין לחוזים אחידים בבקשה לפי סעיף 16(א) לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 בדרישה לבטל או לשנות תנאים רבים מתנאי חוזה ה"תנאים כלליים לניהול חשבונות/פקדונות" של בנק לאומי לישראל בע"מ, הלא הוא החוזה האחיד לפתיחת חשבון עו"ש של הבנק.

על-פי הנטען בבקשת היועץ המשפטי לממשלה, כל אותם עשרות סעיפי החוזה המנויים בבקשה מהווים תנאים מקפחים כמובנם בחוק, ועל כן מן הדין להורות על "ביטולם או על שינוים במידה הנדרשת כדי לבטל את הקיפוח", כקבוע בסעיף 17 לחוק.

בפסק דינו המעמיק והמפורט, קבע בית הדין (השופט יונתן עדיאל, אב"ד, וכן החברים במוטב - ד"ר שחר ליפשיץ ועובדיה שרגאי), כי 28 מסעיפי החוזה מהווים תנאים מקפחים, והורה על ביטולם או על שינויים הנדרשים בהם להסרת הקיפוח. אשר לשאר סעיפי החוזה שפורטו בבקשת הביטול, נקבע בפסק הדין כי אין הם עולים כדי תנאים מקפחים בחוזה.

שני הצדדים ערערו לבית המשפט העליון על פסק הדין. הבנק ערער על קביעותיו של בית הדין לגבי כל אותם תנאים בחוזה שנמצאו על ידו תנאים מקפחים. היועץ המשפטי לממשלה ערער על קביעות בית הדין ביחס לחלק מאותם סעיפי החוזה שנכללו בבקשת הביטול ואשר לגביהם נקבע כי אינם תנאים מקפחים. לאחר שהוגשו הערעורים הגיעו הצדדים להסדר דיוני שכלל הסכמות ביחס לחלק מקביעות בית הדין, ואלה קיבלו תוקף של פסק דין חלקי ביום 1.5.07. מטבע הדברים, עניינם של הערעורים שנדונו הוא בבחינה הפרטנית של השגות הצדדים ביחס לקביעות בית הדין לעניין כל אחת מתניות החוזה.

בבואו להכריע בסוגיות הנ"ל, נדרש בית המשפט לקבוע האם החוזה עליו הוחתמו לקוחות בנק לאומי עומד בדרישות סעיף 1 לחוק החוזים האחידים, שתכליתו: "להגן על לקוחות מפני תנאים מקפחים בחוזים אחידים". "חוזה אחיד" הינו "נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסוימים במספרם או בזהותם" (סעיף 2 לחוק). "תנאי מקפח" הינו "תנאי בחוזה אחיד שיש בו – בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות – משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות" (סעיף 3 לחוק).

בית המשפט קיים דיון נוקב ומקיף בסוגיות הנ"ל, אגב קביעתו שקיים קושי רב, שכן "בחינה זו של הדברים אינה נותנת בידי הפרשן והשופט כלי מדידה ברורים ומוגדרים, אלא סימון כללי ומופשט להתוויית הכיוון אליו יש לשאוף ביישום הלכה למעשה של הגדרת "תנאי מקפח" ואיתור אלמנט הקיפוח שבתנאי חוזה אחיד". כמו-כן קבע בית המשפט כי כאשר קיים ספק בשאלה האם מדובר בתנאי מקפח, נטל ההוכחה להסרת הספק מוטל על הבנק. "בענייננו, ה"ספק" הינו בנק והחוזה האחיד הינו חוזה לפתיחת חשבונות עו"ש. חשבונות אלה הינם שידרת המערכת הבנקאית, ואין לך כמעט בית, משפחה או עסק במדינה שאינו נזקק לשירותים אלה". בנק המשפט קובע, כי מאחר שמדובר בשירות חיוני – החוק מחייב תאגיד בנקאי לפתוח חשבון ללקוח, אלא אם קיימת מניעות משמעותית לכך. "המדובר איפוא בחוזה אחיד לאספקת שירות חיוני שהחובה לאספקתו קבועה בהוראת החוק ובכפוף לתנאיו. במשוואת היחסים שבין הבנק ללקוח נהנה הבנק מעדיפות ברורה, הן בכוחו לכפות את תנאי ההתקשרות, הן מבחינת המידע ומאגרי המידע שברשותו והן ביכולותיו לצמצם ולהפחית מרמות הסיכון שהוא עשוי להיחשף להם במהלך עסקיו".

בית המשפט קובע, כי "מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח מושתתת בבסיסה על קשר חוזי שבין לווה ומלווה. לעיתים הבנק הוא ה"מלווה", במתן אשראי והלוואות, ולעיתים הבנק הוא ה"לווה", בקבלת פקדונות וחסכונות. עם זאת, במציאות הכלכלית, החברתית והמסחרית של ימינו, המדובר במערכת יחסים החורגת בתחומים רבים מעבר לכך".... ועוד: "אינטרס זה של הבנק, ושל הציבור, מהווה שיקול חשוב ביותר במכלול הנסיבות בהן ייבחן החוזה האחיד שבין הבנק ללקוחות, ומרכיב משמעותי באיזון הנדרש לצורך הקביעה אם תניה פלונית שבחוזה עולה כדי תנאי מקפח אם לאו".


מכאן ואילך בדק בית המשפט והכריע בטענות המערערים לגופן של התניות שבחוזה האחיד ולהשגותיהם, איש איש לשיטתו, על קביעות בית הדין קמא לעניין אותן התניות.

לקוחות הבנק נדרשים לחתום, בעת פתיחת חשבון והקמת מסגרת אשראי, על מה שמכונה: "פיסקה אחרונה". לצד טופס החוזה האחיד (הלא הוא מסמך "התנאים הכלליים") מגיש הבנק לחתימת הלקוחות טופס מכתב-בקשה, הממוען אל הבנק, ובו בקשת הלקוחות "לפתוח לנו את החשבון/ות... שיתנהלו בכפיפות לתנאים הכלליים לפתיחת חשבונות..." בפיסקה המסיימת את טופס מכתב הבקשה הנ"ל נאמר:

• 
  "הננו מאשרים כי קראנו את התנאים הכלליים ואנו מסכימים לאמור בהם. כן אנו מאשרים כי קיבלנו העתק של התנאים הכלליים ושל בקשה זו".
  

היועמ"ש ביקש לבטל סעיף זה. לגישתו, "הצהרה זו הינה גורפת ועלולה לשלול מהלקוחות טענות העשויות לעמוד להם על-פי הדין בדבר הבנתם או אי-הבנתם את החוזה וקריאתם או אי-קריאתם את המפורט בו בטרם חתימה. בהקשר זה, כך נטען, מהווה ההצהרה הנ"ל תנאי המקיים את חזקות הקיפוח שבסעיפים 4(1) ו-4(6) לחוק. עוד נטען, כי המדובר למעשה בהצהרה אשר ברוב רובם של המקרים אינה אמת, שכן מי הוא הלקוח הקורא את החוזה האחיד של התנאים הכלליים לפתיחת חשבון העו"ש על מאות סעיפיו ותת סעיפיו בטרם חתימתו עליהם?

בית הדין לחוזים אחידים קבע כי מדובר בתנאי מקפח ולכן הורה על בטלותו. על כך ערער בנק לאומי. לטענתו, "גם בנוסח הנוכחי אין בהצהרה האמורה כדי לחסום בעתיד בעד מי מהלקוחות טענה לפיה לא היה מודע למובנו של סעיף זה או אחר בחוזה. מטרת הסעיף, לטענת הבנק, נועדה למנוע מהלקוחות לטעון בעתיד לבטלות ההסכם מכיוון שלא התאפשר להם לקרוא את החוזה בטרם חתימה. אדרבה, יש בסעיף זה כדי לעודד ולתמרץ את הלקוחות לקרוא את החוזה בטרם יחתמו עליו ולהימנע ממתן גושפנקא לתופעה של חתימת חוזים על החלק כפי שעשויה להשתמע מתוך קביעת בית הדין".

בית המשפט העליון כופר בקביעתו של בית הדין לחוזים אחידים, וקובע כי הנחת בית הדין קמא כי "חוק החוזים האחידים כולו נועד להתמודד עם הפיקציה כי הלקוח קרא, הבין את החוזה והסכים לתוכנו" – אינה מקובלת עלינו, שכן בניסוחה הגורף שומטת היא למעשה את הבסיס מעצם קיומם ה"חוזי" של החוזים האחידים. לא זו מטרתו של חוק החוזים האחידים, ובודאי שלא לשם כך הוא "נועד כולו". מטרת חוק החוזים האחידים הינה בהקמת מנגנון ההתערבות השיפוטית בתוכנן של אותן תניות בחוזה האחיד שייקבע לגביהן כי הן נגועות בקיפוח הלקוחות... "החוזה האחיד" נותר חוזה, דרכי ההצעה והקיבול יהיו כבחוזים הרגילים וכן שאר עקרונות ודוקטרינות שבדיני החוזים – ככל שאינן נשללות או נסתרות על-ידי קביעה שיפוטית מכוחו של חוק החוזים האחידים".

בית המשפט קובע: "איננו מוצאים פגם או קיפוח בנוסח הצהרת הלקוח כי חתימתו על החוזה האחיד מבטאת את הסכמתו לאמור בחוזה". בפסק הדין נאמר: "ההצהרה הנוספת של הלקוחות כי "קראנו את התנאים הכלליים" מעוררת אי נוחות מסויימת, זאת נוכח הפער הגדול שבין אותה הצהרה לבין המציאות המוכרת כפי שבוארו הדברים בפסק הדין קמא. אולם שלא כבית הדין קמא, איננו סבורים כי אי נוחות זו עולה כדי תנאי מקפח. זאת בראש ובראשונה מתוך כך שאין הצהרה זו מעלה או מורידה מאומה מזכויות הלקוחות על-פי דין החוזים בכלל ועל-פי חוק החוזים האחידים בפרט... הסכמת הלקוח לחוזה האחיד וחתימתו עליו אין בהן כאמור ויתור על זכות מזכויותיו על-פי חוק החוזים האחידים. על כן, ומשאין בהצהרה האמורה משום "תנאי מקפח" בחוזה האחיד – דין הערעור לעניין זה להתקבל".

על-אף האמור לעיל, קובע בית המשפט כי המילים: "קראנו את התנאים הכלליים" מיותרות לחלוטין ואין בהן לשרת אינטרס כלשהו של הבנק, גם זאת מתוך הנימוקים שפירטנו לעיל. "אשר על כן, ומתוך אי הנחת המתעוררת – לשווא וללא צורך – מהוספת המילים הנ"ל להצהרה, טוב יעשה הבנק אם ימחק את קטע ההצהרה אשר במילים "אנו מאשרים כי קראנו את התנאים הכלליים", ויסתפק בהצהרת הלקוחות כי קיבלו את עותק התנאים הכלליים, כי ניתנה להם האפשרות הדרושה לעיין בו וכי חתימתם על המסמך מהווה את הסכמתם לאמור בו".

בסעיף 1.2 לחוזה הבנק נקבעה זכותו להפחית או לבטל באופן חד-צדדי את מסגרת האשראי שהוסכמה עם הלקוח. בבקשת הביטול שהגיש היועץ המשפטי לממשלה לבית הדין לחוזים אחידים, נטען כי סעיף זה לחוזה מקפח את הלקוחות, ומהווה חזקת קיפוח במובן סעיף 4(2) לחוק החוזים האחידים.

היועמ"ש ביקש, על-מנת להסיר את הקיפוח, "למחוק את המילים 'או במקרים אחרים המותרים על-פי כל דין, והכל לפי שיקול דעתו של הבנק', המקנות לבנק שיקול דעת רחב ביותר להפחית או לבטל את מסגרת האשראי באופן מיידי וללא הודעה מוקדמת, ללא סיבה מוגדרת". היועמ"ש ביקש מבית הדין "לשנות את הסעיף ולהגביל את אפשרות הבנק לעשות כן רק למקרים בהם היה לבנק חשש סביר שלא יוכל לגבות את המגיע לו, כאשר עליו להודיע ללקוח על כך בו-זמנית".

היועמ"ש נימק זאת – ועל כך הוגש גם תצהירו של מ' פיין, סגן המפקח על הבנקים, שבו נאמר: "העמדת מסגרת אשראי הינה הסכם, כמו כל הסכם אחר, בין הלקוח לבין הבנק. עוד יודגש, שלפי כללי גילוי נאות, הסכם למתן אשראי חייב להיות בכתב. בפועל, הסכמים אלה הינם לתקופה קצובה של מספר חודשים, ולכן אין מקום להשאיר לבנק שיקול דעת מוחלט לבטל את ההסכם בתוך התקופה. עמדת הפיקוח על הבנקים היא, כי התאגיד הבנקאי, המבקש להפחית את מסגרת האשראי, יהיה חייב להוכיח שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. כמו, למשל, אם הבנק נקלע לקשיי נזילות".

בית הדין לחוזים אחידים קיבל פסק דין פרטני בסוגייה זו, ואף קבע כמה קביעות בסוגיות להן לא נדרש כלל וכלל. על החלטותיו הפרטניות ערערו שני הצדדים. לא נלאה כאן בפרטי פסק הדין, הרשומים בפסק הדין המלא המצ"ב. נביא כאן את עיקרי הדברים כפי שהוכרעו על-ידי בית המשפט העליון:

1) בית המשפט מקבל את פסיקתו של בית הדין לחוזים אחידים, שקבע: "הפסיקה מכירה אפוא בזכותו של הבנק להימנע מלהעניק ללקוח אשראי ואף להימנע מלתת אשראי נוסף במסגרת האשראי שאושרה ללקוח, משיקולים לגיטימיים שנועדו לאפשר לבנק להבטיח את החזר כספיו".

2) הסיפא לסעיף 1.2 מסתיימת במילים: "והכל לפי שיקול דעתו של הבנק". היועמ"ש טען כי מדובר באמירה הנושאת בחובה אלמנט ברור של "חזקת הקיפוח", ולכן הוא ביקש לבטלה. בית הדין קמא מצא, כי האיזון הנדרש מחייב את הגבלת זכות הביטול "למקרים שבהם חל שינוי מהותי לרעה בכושר הפרעון של הלקוח, או בהתקיים נסיבות אחרות שלא היו ידועות לבנק בעת מתן הסכמתו למסגרת האשראי אשר מסכנות באופן ממשי את יכולת הגבייה של הבנק". בית המשפט העליון ביטל קביעה זו, ופסק: תוספת הדרישה כי על השינוי לרעה להיות "מהותי" אינה מתבקשת מתוך אותו אינטרס לגיטימי של הבנק; כמו-כן פסל בית המשפט את קביעת בית הדין לפיה יכול הבנק לצמצם או לבטל מסגרת אשראי רק עם "היווצרותם של תנאים אחרים המחייבים הקטנה מיידית או ביטול של מסגרת האשראי". נקבע עוד, כי זכות הבנק לצמצם מסגרת אשראי ללקוח גם במצב שהבנק עצמו נקלע לקשיי נזילות.

3) בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של היועמ"ש, וקבע כי הבנק אינו חייב בהודעה מוקדמת ללקוח. נקבע עוד: "במקרים המחייבים הפחתה או ביטול מידיים של מסגרת האשראי, אין צורך לתת הודעה מוקדמת, אלא על הבנק ליתן ללקוח הודעה בד-בבד עם הביטול או ההפחתה.

4) בית המשפט קובע, כי אלמנט הקיפוח שבסעיף 1.2 לחוזה מתמקד במילותיו האחרונות: "והכל לפי שיקול דעתו של הבנק". לאור זאת, "אנו מורים על שינוי נוסחו של סעיף 1.2 לחוזה, באופן בו יושמטו המילים האמורות מהסיפא לנוסחו של הסעיף, וזאת כשינוי היחידי בנוסח הסעיף".

היועמ"ש ערער על החיוב שנקבע: "הלקוחות לשמור על טופסי השיקים ולא לאפשר שימוש בהם ע"י מי שאינו מורשה לכך. הלקוחות יודיעו לבנק מיידית על כל גניבה או אובדן של טופסי שיקים ויבטלו אותם מיידית בכתב כמפורט להלן". כמו-כן ערער על חיובו של הלקוח להודיע מיידית לבנק על אובדן או על גניבה.

היועמ"ש קבע, כי חיובם של הלקוחות הינם תנאים מקפחים בשני סעיפים אלה שבחוזה, שכן: במקרה של גניבה זיוף, לדוגמה, "הטלת חובה חוזית על הלקוח לשמור על טופסי השיקים עלולה לגרור בעקבותיה חיוב של הלקוח במקרה גניבת או אובדן טופס שיקים, זיופו על-ידי המוצא או הגנב ותשלומם (לזייפן) על-ידי הבנק. באשר לחיוב הלקוח למסור הודעה מיידית, נטען על-ידי היועמ"ש "כי דרישה שכזו אין לה יסוד שבדין והיא מטילה על הלקוח חובה מופרזת ומקפחת".

בפסק הדין נדחו מרבית טענותיו של היועמ"ש, מכאן הערעור שהגיש בסוגיות דנן. בית המשפט העליון פסק:

1) באשר לחובת השמירה – "...חובת השמירה המוטלת על הלקוח הינה ברמה של שמירה "באופן סביר", ואמצעי הזהירות שיינקטו על ידו יהיו גם הם 'אמצעי זהירות סבירים'";

2) חובת מתן הודעה – "חובת זהירות זו של הלקוח יסודה בהוראות דיני החוזים, השליחות והנזיקין..."; "היא מתבקשת, כמו-כן, כעניין של מדיניות משפטית המבקשת להנהיג משטר התנהלות חוזי ראוי, הוגן ותם לב... שחרורו המוחלט של הלקוח מחובת זהירות ביחסיו עם הבנק מנוגדת לכל אלה. להפרת חובת הזהירות עשויות להיוודע, במקרים שיחייבו או יצדיקו זאת, תוצאות של מניעות, של אשם תורם או שילובם של השניים..."; "חובתו של הלקוח להודיע לבנק דבר גניבת או אובדן טופס השיקים יכול ותהיה שיקול, מבין כלל השיקולים, שישקלו על-ידי בית משפט שעה שיבוא לדון בטענת הבנק במקרה בו תתעורר הלכה למעשה שאלת האחריות המשפטית לתשלום שיק מזויף – בנסיבות אלה – ולבחינת האשם התורם או המניעות מצד הלקוח".

3) חובת ביטול שיק גם בהוראה בטלפון – "...דרישת הכתב לצורך הודעה שכזו עולה בקנה אחד עם הצורך ביציבות ובבהירות הנדרשים לעניין זה. עם זאת, משניתנה לבנק הודעת ביטול בעל פה על-ידי הלקוח, לא ניתן להלום בכל דרך שהיא התנערותו של הבנק מהודעה שכזו, ומחובתו לפעול על פיה..."

בבקשת הביטול טען היועץ המשפטי, כי הוראות הסעיפים 27.1, 27.2 ו-31 מהווים תנאים מקפחים בחוזה האחיד, וביקש את ביטולם. על-פי אותם סעיפים: 27.1 - כל הרישומים בספרי הבנק ייחשבו נכונים וישמשו הוכחה לכאורה לכל האמור בהם על פרטיהם; 27.2 - הלקוחות יבדקו כל העתק חשבון, כל הודעה וכל מכתב שישלחו או שימסרו להם באופן כלשהו, על-ידי הבנק או באמצעות מכשיר אוטומטי, וימציאו לבנק את הערותיהם בכתב לגביהם אם תהיינה כאלה, תוך 60 (שישים) יום מתאריך המסירה או המשלוח על-ידי הבנק; 31 - הלקוחות יבדקו כל העתק חשבון, כל הודעה וכל מכתב שישלחו או שימסרו להם באופן כלשהו, על-ידי הבנק או באמצעות מכשיר אוטומטי, וימציאו לבנק את הערותיהם בכתב לגביהם אם תהיינה כאלה, תוך 60 (שישים) יום מתאריך המסירה או המשלוח על-ידי הבנק.

בפסק הדין של בית הדין לחוזים מיוחדים נקבע, כי סעיף 27.1 הוא אכן תנאי מקפח שיש לבטלו. אשר לסעיפים 27.2 ו-31.3, נקבע כי חיוב הלקוח לעיין בדפי החשבון הינה תניה לגיטימית ואין בה משום קיפוח. ברם, ההוראות לפיהן הימנעות הלקוח מלהגיב לדפי החשבון (תוך 60 ימים מקבלתם) כמוה כאישור נכונות דפי החשבון לפרטיהם – מהוות תנאים מקפחים בחוזה – ועל כן יש לבטלן. הבנק ערער על כל קביעותיו האמורות של בית הדין.
בית המשפט העליון פסק:

לגבי סעיף 27.1 – "היתרון הנוסף אותו מבקש הבנק לרשומותיו, על דרך שדרוגן א-פריורית לדרגת "ראיות לכאורה", איננו מוצדק בנסיבות העניין ואין בטענות הבנק לעניין זה כדי סתירת חזקת הקיפוח שבהוראת סעיף 27.1 לחוזה. בדין קבע איפוא בית הדין קמא כי המדובר בתנאי מקפח שיש לבטלו". ערעור הבנק נדחה.

לגבי סעיפים 27.2 ו-31.3 - בית המשפט העליון דחה את ערעור הבנק וקבע, כי מדובר בתנאי מקפח שיש לבטלו. שתיקת הלקוח, נקבע, אינה מהווה אישור לנכונות דפי החשבון, אלא לכך שהוא מקבל את מסמכי הבנק, כפשוטם, אלא אם יוכח שנפלם בהם פגם או שנמצאו ליקויים. "מערכת היחסים שבין בנק ללקוח מושתתת בראש וראשונה על האמון שרוחש הלקוח לבנק, אמון המתבטא בהנחה א-פריורית של הלקוח כי הבנק נוהג בכספיו ובחשבונותיו כדת, כדין וכהסכם. זוהי הנחת מוצא שבלעדיה אין קיום ליחסים המיוחדים שבין בנק ללקוח. היא נסמכת על הוראות הפיקוח ההדוקות המוטלות על הבנקים ועל חובות האמון ותום הלב המוגברות והמיוחדות המוטלות על הבנקים במערכת יחסים זו. לקוח מן השורה המקבל דף חשבון מהבנק איננו מניח כי הבנק חרג מהרשאתו ופעל בחשבונו שלא כדין ובניגוד לחובותיו. הוא מניח אומנם כי יתכן שכתוצאה מטעות כזו או אחרת יכול והבנק חייב חשבונו בטעות, אולם לא כי הבנק פועל תוך חריגה מודעת מהרשאתו. הנחת מוצא זו שוללת על הסף את החלת דוקטרינת האישור בדיעבד באופן המלא והגורף בהסתמך על הימנעות הלקוח מלהגיב לדפי החשבון".

1) היקף האחריות לאובדן שטרות שהופקדו בבנק – סעיף 46 לפסק הדין;
2) הוראות באמצעות הטלפון והפקסימיליה – סעיף 56 לפסק הדין;
3) רישומי הבנק לגבי הוראות שניתנו באמצעות הטלפון או הפקסימיליה – סעיף 70 לפסק הדין;
4) פטור מאחריות עקב שימוש הבנק באמצעי תקשורת – סעיף 76 לפסק הדין;
5) פטור מאחריות לפעולות של בנקים קורספונדנטים – סעיף 80 לפסק הדין;
6) פטור מאחריות בנסיבות מיוחדות – סעיף 90 לפסק הדין;
7) חובותיו של בנק בעת שביתה – סעיף 96 לפסק הדין;
8) הגבלת אחריות לנזקים ישירים – סעיף 99 לפסק הדין;
9) עכבון – סעיף 103 לפסק הדין;
10) קיזוז – סעיף 110 פסק הדין;
11) מקום השיפוט – סעיף 123 לפסק הדין;
12) התדיינות שניזומה על-ידי צד שלישי – סעיף 128 לפסק הדין;
13) חוזה – פיצול תביעות – סעיף 133 לפסק הדין;
14) לחוזה – דרישת כתב לגבי ויתור או פשרה – סעיף 137 לפסק הדין;
15) שינוי החוזה – סעיף 144 לפסק הדין;
16) שחרור הבנק מחובותיו כאוחז בשטר – סעיף 150 לפסק הדין;

• לפסק הדין המלא