בג"צ הוציא הבוקר (ב', 10.5.04) צו מוחלט, האוסר העברת מידע על אזרחים ממרשם האוכלוסין שבמשרד הפנים לידי נציבות מס הכנסה, המוסד לביטוח לאומי, רשות השידור והבנקים. הצו, שניתן במסגרת עתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח, ייכנס לתוקפו בתוך 6 חודשים נוכח ההיערכות הנדרשת לקיומו.
בעתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח לפני כ-6 שנים, באמצעות עורכי הדין דן יקיר ואבנר פינצ'וק, דרשה האגודה לאסור על המדינה לאפשר גישה ישירה למאגר המידע על-פי חוק המרשם על-ידי חיבור מחשב משרד הפנים למחשבי נציבות מס ההכנסה, המוסד לביטוח לאומי, רשות השידור, בנק ישראל והבנקים המסחריים, ולהורות כי הדרך היחידה לקבלת מידע תהיה בקשה פרטנית המעוגנת בסעיף 29(ג) לחוק המרשם. כן ביקשו, לחייב את משרד הפנים לפרסם נהלים וקריטריונים בעניין מהות המידע שניתן להעביר והזכאים לקבלו.
חוק הגנת הפרטיות קובע, כי "מסירת מידע מאת גוף ציבורי אסורה, זולת אם המידע פורסם לרבים על-פי סמכות כדין, או הועמד לעיון הרבים על-פי סמכות כדין, או שהאדם אשר המידע מתייחס אליו נתן הסכמתו למסירה".
כן קובע החוק, כי מסירת מידע בין שני גופים ציבוריים במסגרת הסמכויות או התפקידים של מוסר המידע, הדרושה למטרת ביצוע חיקוק או למטרה במסגרת הסמכויות או התפקידים של מוסר המידע או מקבלו, היא מותרת. גוף ציבורי המוסר דרך קבע מידע לגוף ציבורי אחר חייב לקיים רישום בדבר המסירה. על גוף ציבורי המקבל מידע דרך קבע ואוגר אותו במאגר מידע מוטל גם להודיע על-כך לרשם מאגרי המידע.
בתקנות שנחקקו מכוח החוק אין הוראה הקובעת אילו עובדי ציבור רשאים לקבל מידע, אלא נקבע כי גוף המעוניין במידע נדרש להגיש בקשה לגוף שממנו המידע מתבקש, שהסכמתו תינתן לפי הטפסים שבתוספת לתקנות ובכפיפות לאישור היועצים המשפטיים של אותו גוף.
מאות פקידים חשופים למידע על הציבור ואין בקרה על-כך
העותרת טענה בעתירה, כי "החיבור הישיר של גופים אלה למחשב מרשם האוכלוסין חושף את המידע שנאגר בו בפני מאות פקידים, ללא כל בקרה בדבר המידה שבה הם זקוקים לו, אם בכלל".
"הסיכון לפרטיות אינו תיאורטי", הדגישה האגודה לזכויות האזרח וציינה מקרה בו הוגש כתב אישום נגד 50 עובדי ציבור, שהואשמו במסירת מידע מתוך מאגרי מידע ממשלתיים לחוקרים פרטיים. האגודה הלינה במיוחד על חיבורם של הבנקים המסחריים למאגרי המידע, משום שהם אינם בגדר גופים ציבוריים כלל.
המדינה: החוק מגן על פרטיות האזרחים ומבצע בעצמו את האיזון
פרקליטות המדינה, שייצגה בנוסף למשרד הפנים גם את נציבות מס ההכנסה, רשות השידור, בנק ישראל ורשם מאגרי המידע, טענה בתגובה כי ההוראות בחוק הגנת הפרטיות ובתקנות בדבר שמירת המידע ודרכי העברתו מספיקות להגנה על פרטיות האזרחים, כפי שאף סבור הגורם המקצועי, רשם מאגרי המידע. לגוף העניין נטען, כי העברת מידע לגופים ציבוריים ואף לבנקים הכרחית לצורך הבטחת שירות יעיל ומהיר לפונים אליהם, וכי נעשה מאמץ בגופים אלה לדאוג לכך שהמידע יגיע רק לאותם עובדים שהוא חיוני לעבודתם.
עוד טענה המדינה, כי העבר מידע לגופים ציבוריים הותרה במפורש בחוק הגנת הפרטיות. ואילו העברת המידע לבנקים – הנעשית על-ידי שאילתות באמצעות מחשבי חברת מרכז סילוק בנקאי, המחוברים למערכת המחשוב של חברת קומפקט, שמחוברת למחשב משרד הפנים – מעוגנת בחיקוקים המחייבים את הבנקים לזהות את לקוחותיהם. אלה הם חוק שיקים ללא-כיסוי, תשמ"א-1981, צו בדבר איסור הלבנת הון, וכן נהלים שהוציא המפקח על הבנקים.
הבנקים: מדובר כאן בזכות הקניין של ציבור לקוחות הבנקים
איגוד הבנקים בישראל, שיוצג על-ידי עורכי הדין מוטי ארד, אמנון גולדנברג ומיה ליקוורניק, עמד בתשובתו לעתירה על החיוניות שבקבלת המידע, וטען כי הגנת הפרטיות נעשית על-ידי קבלת המידע באמצעות שאילתות. נטען גם, כי בנוסף לתחיקה שעליה המדינה הצביעה ניתן לעגן את העברת המידע גם בסעיף 23ב(א) לחוק הגנת הפרטיות, שממנו עולה כי העברת מידע בהסכמת הלקוח הינה מותרת.
לבסוף טען איגוד הבנקים, כי האיזון, ככל שהוא נוגע לבנקים, איננו בין אינטרס ציבורי לזכות אדם, אלא בין שתי זכויות אדם – הזכות לפרטיות מזה, וזכות הקניין של ציבור לקוחות הבנקים מזה.
דורנר: הפגיעה אינה עומדת במבחן המידתיות שבפיסקת ההגבלה
השופטת (בדימ.) דליה דורנר, שכתבה את החלטת דעת הרוב אליה הצטרף השופט אליעזר ריבלין, דחתה את עמדת הבנקים, לפיה ככל שהדבר נוגע למסירת המידע להם, יש לאזן בין שתי זכויות-יסוד – הזכות לפרטיות והזכות הקניין. "אינטרס לקוחות הבנק בקבלת שירות, הגם שהוא משפיע בעקיפין על קניינם, הינו אינטרס קולקטיבי, שאינו נבדל מן האינטרס של כלל האזרחים לקבל שירות יעיל מגופים ציבוריים. משכך, האיזון ייעשה על-פי אמות-המידה שנקבעו בפיסקת ההגבלה", קבעה דורנר.
באשר למבחני פיסקת ההגבלה, קבעה דורנר כי "דרישת המידתיות מחייבת למזער את הפגיעה בזכות לפרטיות, על-ידי צמצום מספר עובדי הציבור הנגישים למידע; על-ידי צמצום היקף המידע שנמסר, כך שיועבר רק המידע הדרוש; ועל-ידי קביעת היקף המידע בהתחשב בחשיבות התכלית שלשמה הוא נדרש".
מצבם של הבנקים ביחס לשאר המשיבים, קבעה דורנר, חמור יותר, שכן "בתחיקה המטילה על בנקים חובה לזהות את לקוחותיהם באמצעות מרשם האוכלוסין, אין היתר בדומה להיתר שניתן להעברת מידע לגופים ציבוריים להתחברות ישירה למאגר המידע של משרד הפנים. לחיבור זה, שנועד לייעול השירות, אין עיגון בחוק", וכל פגיעה בזכות יסוד יכולה להיעשות רק מכוח הסמכה מפורשת בחוק.
האגודה לזכויות האזרח הציעה באחד הדיונים כהסדר חלופי, כי מידע יועבר – הן לעובדי ציבור והן לבנקים – על-יסוד פניות אינדיבידואליות, בעוד שהמדינה והבנקים עמדו על הקשיים הרבים שדרך זו מעוררת. גם השופט גרוניס פעל על הסף דרך זו, באשר לדבריו מדובר במיליוני פניות שיתבצעו בשנה. "אין בידי להכריע במחלוקת זאת", ציינה דורנר, "אך האיזון הראוי מחייב להגביל את מסירת המידע לעובדי ציבור בתקנות או בהנחיות מינהליות ואילו המשך קיום הסדר ההעברה לבנקים מחייב חקיקה מתאימה".
גרוניס: יש לדחות העתירה בכל הנוגע לבנקים
השופט אשר גרוניס נותר בעמדת מיעוט, בכל הנוגע להעברת המידע ממרשם האוכלוסין אל הבנקים במסגרת הסדר השאילתות. עם זאת, הוא הסכים עם השופטת דורנר, לעניין העברת המידע ממחשב מרשם האוכלוסין אל מס הכנסה, הביטוח הלאומי ורשות השידור.
"אין, מבחינה עקרונית, פגם במסירת המידע האגור במחשבי מרשם האוכלוסין, שכן דרוש הוא לשם ביצוע חיקוק או על מנת שמקבל המידע יוכל למלא את תפקידו, כנדרש בסעיף 23ג לחוק הגנת הפרטיות", כתב השופט גרוניס בהחלטתו. "הבעיה עליה יש ליתן את הדעת, ולמרבה הצער לא נעשה מספיק בתחום זה, הינה להבטיח שלא ייעשה שימוש לרעה במידע הרב המצוי בידי הגופים השלטוניים".
"מסכים אני עם חברתי, השופטת דורנר, שההסדרים הקיימים אינם נותנים תשובה נאותה לחשש מפני זליגת המידע מתוך המאגרים שבידי הגופים השלטוניים. יש לעשות מאמץ לצמצם את מספרם של עובדי הציבור שלהם נגישות למידע, וכן יש להבטיח שניתן יהיה לבדוק לאחר מעשה מיהו העובד שנכנס למאגר המידע שלא לצורך מילוי תפקידו. לאור זאת אני מסכים כי הצו על-תנאי ייעשה מוחלט, במובן זה שיש להסדיר בצורה מקיפה ומדוייקת יותר, בין בתקנות ובין בהנחיות מינהליות, את הנגישות של עובדי הציבור למאגרי המידע", הוסיף גרוניס.
הפרטים שרואה הפקיד במחשב מופיעים
בלאו הכי בתעודת הזהות המוצגת לו
"באשר לבנקים, דעתי שונה באופן מהותי מדעתה של חברתי השופטת דורנר", כתב גרוניס. "לדעתי, אין צורך לבחון את העברת המידע לבנקים לפי פיסקת ההגבלה, שכן ככל שישנה פגיעה בזכות לפרטיות, מדובר בפגיעה של מה בכך. מטרת העברת המידע אודות הלקוחות ממאגר מרשם האוכלוסין אל הבנקים, היא אימות פרטי תעודת הזהות של הלקוחות. הלקוחות נדרשים להציג בפני הבנק את תעודת הזהות שלהם בעת ביצוע פעולות בנקאיות שונות. המידע האישי אודות הלקוח, אשר מקבל פקיד הבנק ממחשב מרשם האוכלוסין, אינו חורג מן המידע שבתעודת הזהות, המונחת בפניו ממילא".
"בנק אינו רשאי לבצע פעולה ברכוש במסגרת השירות הניתן על ידו מבלי שרשם את פרטי הזיהוי של מקבל השירות", מציין גרוניס. "חיוב הבנקים לרשום את פרטי הזיהוי של הלקוחות הינו אחד מאמצעי הבקרה והביטחון החשובים שקבע המחוקק למטרה זו. ברי, כי אין כל תועלת באמצעי בקרה אלו כאשר הם מופקרים לרצונם הטוב וליושרם של הלקוחות, אשר ברצותם ימסרו את פרטיהם האמיתיים וברצותם ימסרו פרטים שקריים".
"ההתפתחויות בעולם המדע והטכנולוגיה הופכות מהירות יותר מאשר בעבר ועל כן ניצב המשפט בפני אתגרים חדשים בתכיפות גדולה מאשר בעידן קודם. כך קורה גם בתחום בו עסקינן. אמצעי המחשוב המודרניים והטכנולוגיה המתקדמת בתחום התקשורת מביאים עימם ברכה רבה בצד סכנות גוברות לפגיעה בזכותו של האדם לפרטיות".
"העובדה שמעת לעת אומנם מוּפרים הכללים והמידע מגיע לידים ולאוזניים זרות, אינה צריכה להביא להתעלמות מחידושי המדע והטכנולוגיה", סיכם השופט גרוניס, שכאמור נותר בדעת מיעוט.
בג"צ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים ואח'
