"זיהום מוסרי של המרחב הציבורי" - כך מכנה שופט בית משפט השלום בבת-ים,
יאיר חסדיאל, את התנהגות חברת עיר השעשועים, מפעילת הלונה-פארק בתל אביב, אשר מנעה מאדם בעל מוגבלות לעלות על אחד המתקנים בלווית בתו בת התשע. חסדיאל פסק לאב (7.7.22) את הפיצוי המירבי ללא הוכחת נזק - 62,500 שקל - בתוספת הוצאות בסך 24,500 שקל.
התובע סובל מסכיזופרניה בה לקה בשירותו הצבאי, והוא ובתו קיבלו צמיד הפוטר אותם מעמידה בתור במתקני הלונה-פארק. אולם, כאשר ביקשו לעלות על אחת הנדנדות - קבע המפעיל, בעקבות שיחה שקיים עם האב לאחר שראה את הצמיד, שהלה אינו יכול להשתמש במתקן בצורה בטוחה ומנע ממנו לעלות עליו. עיר השעשועים טענה, כי המדובר בהחלטה סבירה הנובעת מחובתה לוודא את השימוש הבטוח במתקנים - אך הדיון גילה, כי מדובר בהוראה גורפת ובהפרה של קביעות בפסק דין שניתן בתביעה קודמת נגד החברה.
פסק הדין הקודם ניתן בשנת 2017, חמישה חודשים לפני האירוע הנדון. באותו מקרה נדחתה התביעה בשל הנסיבות הפרטניות, אך בית משפט השלום הבהיר לעיר השעשועים שלצד חובתה להבטיח שהמשתמשים לא ייחשפו לסיכונים, ההחלטות צריכות להתקבל באופן פרטני ועל בסיס מדיניות ברורה ונהלים כתובים; פסק הדין אושר בידי בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון.
"הצמיד שהפך לאזיק"
בעקבות אותו פסק דין אכן נקבע נוהל כתוב בנוגע לשלילת השימוש במתקן זה או אחר, אך חסדיאל קובע שעובדי הלונה פארק לא קיימו אותו במקרה הנדון. יתרה מזאת: בעדותו הודה מנהל הלונה פארק, אלעד סדן, כי בפועל נוצר נוהל בעל-פה ולפיו נמנע בצורה גורפת השימוש בחלק מן המתקנים ממי שעונדים צמיד המעיד על מוגבלות. עיר השעשועים סימנה בעלי מוגבלות באמצעות הצמיד; ההחלטה בעניינו של האב התקבלה על סמך הצמיד בלבד; ובניגוד לנוהל של החברה עצמה - ההחלטה הייתה של מפעיל המתקו ולא של בכיר ממנו.
"הצמיד שהפך לאזיק - זהו הקיצור וזהו הסיפור", מגדיר חסדיאל. "הנתבעים תייגו מבקרים תוך שימוש באיזון שיקולים שהינו זר לחקיקה שלשמה הונפקו אותם תגים, ועל כך נאמר 'דאשתמש בתגא, חלף' (אבות א', י"ג), שהרי מחשבת פיגול זו יצרה פרקטיקה מפלה, סטראוטיפית, כוללנית וגורפת, שחותרת תחת נהליה הגלויים של הנתבעת עצמה, ושוללת מאנשים עם מוגבלויות שירות ציבורי ללא שנערכה בעניינם בחינה פרטנית של אופי המוגבלות ושל הקשר הרציונלי בין חומרת המוגבלות להיקף הסיכון שיסב להם או לאחרים השימוש במתקן, ובלא לבסס את ההחלטה על תשתית עובדתית הולמת".
חסדיאל מסכם: עיר השעשועים יצרה "פרקטיקה גורפת במסגרתה עם כניסתם לפארק השעשועים הולבשו מבקרים עם מוגבלויות בפעמוני זכוכית זהים המונעים מהם הנאה מחלק מהמתקנים בלונה-פארק.
מבלי שידעו זאת הילכו מבקרים אלה בפארק כשפעמוני הזכוכית, השקופים להם וגלויים רק לעובדי הנתבעים, מחפים אותם ומלפפים את האוויר סביבם. השירות הציבורי אשר מספקים הנתבעים הוא כמעט יחיד במינו בישראל. היקף הפגיעה שנגלה כאן, באב שהופלה במניעת עלייתו למתקן והופל מרוממות הנפש המצופה, והיקף הזיהום המוסרי של המרחב הציבורי הנובע מכך, מצדיקים את פסיקת מלוא הפיצוי ללא הוכחת נזק על-פי חוק השוויון". את האב ייצגה עו"ד גילת בן-זקן, ואת עיר השעשועים - עוה"ד שרון קליינמן והילה פרנקו.
