פסטיבל 'פותחים מסך' יתקיים בין התאריכים 13-15 במאי באולמות שבמתחם בית ציוני אמריקה. בפסטיבל קוראים לראשונה 11 מחזות חדשים והוא מופק זו הפעם החמישית ברציפות על-ידי תיאטרון בית ליסין.
הפסטיבל מעודד וקורא ליוצרים להצטרף למשפחת התיאטרון הישראלי, והשנה יעסקו המחזות המשתתפים בהוויה הישראלית, כפי שהיא משתקפת בעיני הדור הצעיר של עידן ההיי-טק.
אירוע הפתיחה של הפסטיבל יוקדש השנה לדמויות נשים במחזאות הישראלית ולאחריו יתקיים דיון פומבי בנושא "שיקולים בבחירת רפרטואר-כל התשובות, כל השאלות - כל מה שרצית לשאול את מנהלי התיאטרונים ולא העזת לשאול". במהלך הפסטיבל יוענקו גם מלגות פיתוח למחזאים המצטיינים.
המחזות המשתתפים:
"רצח יצחק", מאת מוטי לרנר: דרמת מתח פוליטית-מוסיקלית, הבוחנת את השפעת רצח רבין על החברה הישראלית.
"מריקה", מאת מלכה אדלר: מריקה בואנדיה בת ה-75 מוצאת עצמה לפני סיוט. בתה מארגנת לכבודה מסיבת יום הולדת בבית אבות לוותיקים בעמק והיא הממתינה לבואם של האורחים מתחשבנת עם החיים והמתים בחייה.
"חברות", מאת מיכל אהרוני: סיפור על קנאה, הערצה, הצלחה, כישלון ואהבה. סיפור על חברות של שנים ועל מה שבאמת מניע אותה.
"בשידור חי", מאת דפנה אנגל-מחרז: אגדה מודרנית מקורית ומפתיעה על אהבה, הצלחה והזיקה שבין טלנובלה לבין "ים השיבולים".
"חוזרים" מאת מירב גרי-כהן: דרמה ביוגרפית המנסה לגעת בקונפליקטים המעצבים את חיינו מאז הטראומה של מלחמת יום הכיפורים.
"אלינור", מאת נורית דגן: מלודרמה המעניקה נקודת מבט נדירה על ההקרבה, המאבקים והזיוף של תעשיית המוזיקה הקלה.
"סחרחורת", מאת בן הכט: שישה צעירים, "בני טובים", מתכנסים בוילה מפוארת לסופשבוע של הטרפות וקטעים. מחזה על דור שמחפש את האהבה בלי לדעת בכלל על קיומה.
"שכחה", מאת רון ונטורה: מפגש טעון בין אח ואחות, זמן קצר אחרי מותם האלים של הוריהם. דרמה פיוטית על ריחוק וקירבה, על התמודדות ובריחה, על אהבה ושכחה.
"גשם של חמניות", מאת יורם זקס: קומדיה הזויה ומשעשעת על רוחניות וחקלאות, ועל הקשר בין אורגזמות קוסמיות וג'חנון.
"פנתר של נייר", מאת עמיר ממן: יואל הרוש, סופר של רבי-מכר כותב את ספרו האמנותי הראשון: "פנתר של נייר". בספר הוא מאשים את אביו, "פנתר שחור" לשעבר שהפך לנובוריש, התברגן ושכח את המאבק. מחזה מעורר מחשבה על זהותו של הדור השני למאבק החברתי בישראל.
"קאליפסו", מאת מאיה צרפתי: מעגל מרתק של יחסים: רוני מחזיק בתיבה של יעקב. יעקב איבד את משפחתו בשואה ומתייחס אל רוני כאל בנו. מחזה פיוטי ודמיוני.
"הטבעת של וודי אלן", מאת יונתן שם אור: קומדיה מטורפת של מצבים וטעויות על השאיפה לברוח מכאן, על ההכרח לחזור לכאן, על כוכב קולנוע אמריקני ועל קונסול פולני מנומס.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
