התחלקו על צלוחית העוגיות

קראתי את פסק הדין בעניין בשא (ת"א) 17393/07 תא (ת"א) 2338-07 ראובן כהן נ' בייגל בייגל מזון (1985) בע"מ (ניתן: 23.03.10) ולא האמנתי למראה עיני: קבוצת צרכנים תבעה את "בייגל את בייגל" בגין הטעיה צרכנית - "בייגל את בייגל" מכרה להם "עוגיות מזרחיות סומסום" במשקל מוצהר (על גב האריזות) של 500 ו-250 גרם בהתאמה, אך בפועל, משקלן של האריזות היה 400 ו-200 גרם בהתאמה.

מה עושים? יוצאים, כמובן, למאבק קבוצתי משפטי יקר, ומפרך, ומערבים בכך כמובן גם את היועץ המשפטי לממשלה, שלא משנה, חלילה, שיש לו כפל תפקידים (יועץ משפטי לממשלה וראש התביעה הכללית) הוא צריך גם, בנוסף לכל, להיות שר לענייני עוגיות.

אם תהיתם אי-פעם מדוע חקירת השר אביגדור ליברמן מתארכת עד אינספור ומדוע חלק מכתבי האישום בעניין אהוד אולמרט נגנזו, חרף ריבוי הראיות, הרי לכם התשובה: אדון יועץ משפטי לממשלה מתעסק בענייני עוגיות, ועוד מזרחיות (מי הקצב שטען שהיועץ המשפטי לממשלה הגיש נגדו כתב אישום בכדי לשאת חן בעיני ה"אליטה האשכנזית"? הנה הוא, היועץ המשפטי לממשלה, זונח עניינים ברומו של עולם, בכדי להתעסק ב"עוגיות", ועוד "מזרחיות").

אני חייבת להודות. אם מישהו היה מוכר לי ממתקים באריזה ב 250 גרם, לפי ההצהרה, ובסופו של יום היו באריזה אך ורק 200 גרם, הייתי מודה לו, לא תובעת אותו. הנה, בלא יודעין נחסך ממני חטא האבסת הקלוריות אל הגוף, ואני אפילו לא ידעתי ולא התאמצתי.

כסטודנטית למשפטים לתואר שני במשפט ציבורי באוניברסיטת תל אביב, אני ניגשת בכל פעם, ערב בחינה או הגשת עבודת סמינריון, אל הקיוסק הסמוך או אל אחיו המתוחכם יותר "yellow" ובפי בקשה אחת: חטיפים. פעם זה בכדי לעבור את הבחינה של ד"ר דפנה האקר במשפט, מגדר וחברה, פעם אחרת זה בכדי לצלוח את הסמינריון של פרופ' זאב סגל ב"דיני תקשורת", ופעם אחרת, בשביל הסדנה של פרופ' אריאל פורת ב"תיאוריות מתקדמות במשפט". לו יצרני החטיפים כולם היו מתאגדים ומוכרים לי אריזות מוקטנות מאחורי גבי, הייתי מודה להם על הסיוע (בסתר) אמנם, לבריאותי, ולא הולכת ותובעת אותם.

אני מתקשה לדמיין כיצד החלה התביעה הזו. בסוציולוגיה של המשפט קיימת תאוריה שנקראת Naming, Blaimig, claiming, אשר מסבירה את שלושת השלבים שבאמצעותם אדם הופך מודע לכך שנעשה לו עוול-בשלב הראשון האדם מזהה את העוולה ומכנה אותה בשם, בשלב השני האדם מוצא את האשם, ובשלב השלישי מגיש תביעה (לכתבה שתיארה את התהליך הזה, ראה כאן).

אני יכולה רק לנסות לדמיין את הסיטואציה הביזארית, שבה אלפי צרכנים מקופחים מתאגדים, ומגישים תביעה נגד "בייגל את בייגל" בגין הפחתת משקל העוגיות (משהו שהיה נתפס כמבורך בעיני): אימתי נוצרה המודעות בליבו של התובע הראשון? האם כאשר, אל מול משחק הליגה העונתית של בית"ר ירושלים, חש שהכרסום של העוגיות אינו מחזיק אותו עד הדקה ה-90 של המשחק, אלא אך ורק עד הדקה ה-87? האם זה כאשר המורה חנה מבית הספר 'מקיף רבין' בשכונת רמות בירושלים גילתה בהפסקה בין שיעור ספרות לכיתה ז'4 לבין שיעור לשון לכיתה ט'3, כי נותרו לה עוד חמש דקות להפסקה והעוגיות המזרחיות מסוג "סומסום" לטבילה בתה נתסיימו? כיצד נוצרה ההתארגנות לקראת התביעה? האם מודעות נתלו ברחבי השכונות? או שמא אחד הקורבנות הגיע, מטושטש פנים, לתוכנית דוקומנטרית וסיפר על יצר הנשנוש שלא סופק לאחר ששקית העוגיות הוקטנה, וקריין התוכנית הדוקומנטרית, בקול א-לה ההוא מהקוליפורמים, קרא לעוד צרכנים "להתאגד" ו"לעמוד על שלהם"? איך נוצרה המודעות לכזה עוול?

וכיצדנ"אתה ישיבת הקבוצה? האם היו צעקות? התפרצויות? האם אנשים מחו בקול על תחושת האכזבה שלהם שצלוחית העוגיות נסתיימה מהר מששיערו ושחשבו? האם הם חשבו מה לעשות והאם צמח מתוכם מנהיג פועלים (סליחה, עוגיות) שעלה על שולחן ואמר, לקריאותיו הקצובות של הקהל "לא עוד"? ראבקום.

לפני כך וכך שנים, כשהתחלתי ללמוד משפטים, עשיתי זאת מתכליות מאד-מאד נעלות, קרי: לסייע לקבוצות מוחלשות בחברה לעמוד על זכויותיהן ולעסוק בזכויות אדם. בין המטרות שעניינו אותי היה סיוע לחייבי הוצל"פ אשר ננקטו כנגדם הליכי סרק, סיוע לאזרחים כנגד הליכים מנהליים שהרשויות נוקטות כנגדם כגון הליכי הפקעה, פינוי מהבית, אשפוז כפוי, לקיחת ילדים למוסדות שלא כדין, חיוב כפוי להשתתף בתוכניות "השמה לעבודה", וכאלו מן, דברים קטנים כאלו שמגנים על האזרח מפני שרירות ליבה של הרשות השלטונית ו/או שרירות ליבם של תאגידים שסמכויות הרשות השלטונית הופרטו כלפיהם.

כך נדמה עבורי המשפט - ככלי להעצמת קבוצות מוחלשות בחברה, ככלי למאבקים עקרוניים, ועל-כן הפליאה שלי שקמה בישראל קבוצת אנשים שבמקום להודות שמישהו, בלא ידיעתם, חסך להם את הברוך שבשומנים, צבעי מאכל, נתרן ועודף קלוריות, עוד קמים ותובעים. עד כמה אבסורדית היא הגשת תובענה יצוגית בשל זוטי דברים ניתן להיווכח מקריאת הרטוריקה של הסדר הפשרה שהגיעו אליו הצרכנים, וזאת לאחר שהסדר הפשרה הראשון שלהם נתקל בהתנגדות מצד היועץ המשפטי לממשלה (!) והמועצה לצרכנות. הסדר הפשרה קובע בין היתר כי:

(1) הנתבעת תשווק ללקוחותיה הקמעונאיים 311,473 חבילות עוגיות במשקל 500 גרם במחיר בו היא מוכרת חבילות של 400 גרם, וכן תשווק להם 36,010 חבילות עוגיות במשקל 250 גרם במחיר בו היא מוכרת את החבילות במשקל 200 גרם (להלן: "החבילות המוגדלות). מדובר בחבילות מוגדלות בהיקף של 25% ללא תוספת מחיר, באופן שהפיצוי לקבוצה מוערך בסך של 970,891 ש"ח.
שיעור פיצוי זה מבוסס על ההנחה שצרכן סביר יבחין בשינוי המשקל של החבילות לאחר חמישה סבבי קניה, וכי פרק זמן של שמונה חודשים משקף 7-8 סבבי קניה. כמו-כן הובאה בחשבון העובדה שבחבילות של 250 גרם חלה הפחתה במחיר במהלך השנה שלאחר הפחתת המשקל, כך שיתכן שהצרכנים כבר פוצו באופן חלקי.

(2) החבילות המוגדלות הנ"ל תמכרנה במהלך העסקים הרגיל עד סוף שנת 2010, ואם לא תמכרנה עד אז - הנתבעת תתרום את היתרה שלא נמכרה לארגון המסייע לנזקקים.

(3) על גבי החבילות המוגדלות לא יופיע כיתוב כלשהו בו נאמר כי הן נובעות מהסכם פשרה או ממבצע.

(4) לאחר תום שיווק כל החבילות המוגדלות, תוכל הנתבעת להקטין את גודל החבילות ל-400 ו-200 גרם, או לכל כמות אחרת, ובלבד שהמשקל של החבילות המוקטנות יסומן באופן בולט.

(5) הנתבעת תשלם לתובע המייצג גמול של 40,000 ש"ח(4% משווי שיעור הפיצוי) וכן תשלם לב"כ הקבוצה התובעת שכ"ט עו"ד של 110,000 ש"ח(11.3% משיעור הפיצוי).

(6) ב"כ הקבוצה התובעת יוודא את קיום ההסכם לאחר שיקבל לשם כך עידכונים מהנתבעת, והוא ידווח לבית המשפט על ממצאיו בשלושה מועדים שונים כמפורט בסעיף 5 להסכם.

לא הגזמתם חברים? למכור מעתה ואילך חבילות מוגדלות בנות 250 או 500 גרם במקום החבילות הקודמות? רק העיסוק בזוטות האלו מצריך נשנוש בכדי להרגיע את גלי המוח שנעים עתה בתזזיתיות בכדי להבין למה לכל הרוחות נדרש ההסכם הזה, ומדוע אי-אפשר להחליק על אי אלו דברים בחיים ולא למשפט כל נשנוש? הרי אם נלך לשיטה זו ולפיה כל 'פיפס' מצדיק תביעה, מחר תוגש תביעתם של שומרי המשקל לדורותיהם כנגד ההסדר הצרכני, ולפיה הם הסתמכו על החבילות המוקטנות, וכעת, עם הגדלתן מחדש של החבילות נפגעה הסתמכותם, הם לקו ביתר לחץ דם, כולסטרול, השמנת יתר, והרוכסן של המכנס שלהם התפקע באמצע אירוע חשוב, תוך שנגרמה להם עוגמת נפש, בושה והשפלה, ונזקים כפי שיפורטו להלן בכתב תביעה זה שכל הטענות בו משלימות ו/או חלופיות זו לזו הכל בהקשר הדברים ובהדבקם.

נו באמת.

ישנו ספר נחמד של ספנסר ג'ונסון, בשם "מי הזיז את הגבינה שלי", אשר מנסה ללמד את הקורא להסתגל לשינויים בחיים, 'לזרום' איתם ו'להחליק'. חבל שלא נפסק שהספרים האלו ירכשו על חשבונה של "בייגל את בייגל" ויחולקו חינם אין כסף לצרכני העוגיות, אולי בכדי שאלו יבינו כי מעבר לקיפוח ה"עוגיות המזרחיות" שלהם יש עוד כמה נושאים בוערים שראויים להתערבות משפטית, כמו לדוגמא, שצעירים בישראל אינם יכולים לקנות דירה, שעובדים אינם מקבלים את שכר המינימום שלהם, שעובדי נקיון ושמירה במרבית החברות, לרבות הממשלתיות, הם חסרי זכויות, שילדים בעזה סובלים מתת תזונה, וכאלה מין זוטי דברים, שפחות חשובים אולי מ 50 הגרם החסרים בעוגיות אולי, אבל גם חשובים. רק משכר הטרחה שקיבלו עורכי הדין בתיק הבזבזני הזה (כ-110 אלף ש"ח) ניתן היה לממן מצרכי יסוד חשובים לאנשים קשי יום, באמת.