בהיותי בת שתים-עשרה, בחרתי לכתוב בבית הספר חיבורים על הצלב האדום ועל האו"ם. חלמתי להצטרף לאו"ם. גם עכשיו, כאשר אני נכנסת לבניין של האו"ם, אני חשה תקווה לעתיד ולזכויות האדם. לרוע המזל, הדברים אינם קרובים לחלום התמים שלי.
אני נציגת הקהילה היהודית הדנית במערכת האו"ם. אני מורה, פעילה בקהילה היהודית, מייצגת אותה בארגוני זכויות אדם, וממייסדות הארגון המוסלמי-יהודי.
בשנת 2000 הגשמתי את המשאלה הגדולה ביותר - לפעול באו"ם בניו-יורק, להשפיע לטובת הנזקקים, להציב מטרות לשנת 2015 - לספק לכל ילד הזדמנות לקרוא. פגשתי שם ישראלי שחלומו לתת לכל ילד באפריקה מחשב, שיפעל על אנרגיה סולארית. פגשתי שם פסיכולוג מצרי, שדיבר איתי רק כאשר פלסטינים לא היו בסביבה... נכנסתי לסדנה על חינוך לזכויות אדם, החדר התמלא בהדרגה בפלסטינים, והם גזלו את זכות הדיבור שלי ודיברו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה חשוב, אבל אנחנו היינו יועצים לממשלות כיצד לחנך כל ילד שיש לו זכויות אדם.
ב-2005 נבחרתי על-ידי איגוד האו"ם הדני, למשלחת פרלמנטרית לעצרת האו"ם. לראשונה, התקבלה אז הצעה ישראלית - לציין את ה-27 בינואר כיום השואה הבינלאומי. שר החוץ הדני, פר סטיג מולר, היה יושב-ראש הישיבה, ואני הודיתי לו "בשם העם היהודי ובשם הסבים שלי". מילים גדולות... ואני רק מורת בית ספר!
במועצת זכויות האזרח היה גרוע. נציג תימן דיבר בזכות החוק המוסלמי, השריע - כיצד הוא מונע גניבות. המועצה הריעה לו. איזה רעיון - לקטוע ידיים ורגליים. אבל כולם שמחו לגנות את ישראל, ולהתעלם מהפשעים של עצמם. נשים מוסלמיות התכסו בצעיפים והיו מושא לדיכוי גברי, אך מדינות מוסלמיות הציגו שוויון נשים.
בכל הזדמנות העליתי שאלות על אירן, על דיכוי זכויות אדם, ועל הגרעין. נעניתי: אל תהייה נברוטית, אל תתייחסי לזה ברצינות גדולה מדי.
במאי 2009, אחרי ועידת דרבן בדרום-אפריקה, יצרתי קשר עם ארגון שנקרא UN-WATCH שמטרתו להשגיח על האו"ם, ונסעתי לאו"ם בג'נבה. נתקלנו במספר הפגנות. באחת מהן, ארבעה "רבנים", שמומנו בידי ממשלת אירן, הניפו שלטים נגד ישראל, וחילקו עפרונות שעליהם צלב קרס. אחמדיניג'אד הגיע, והתקבל בברכה על-ידי ממשלת שוויץ. לדעתי זה היה היום השחור ביותר של האו"ם, וביום הזה צריך היה לסגור את האו"ם. סטודנטים פרצו לאולם, בפאות צבעוניות ואפי מוקיונים, הפריעו לנאומו של אחמדיניג'אד, וקראו לאו"ם קרקס. אלי ויזל דיבר במושב מיוחד ל
כבוד יום השואה, וגם לו הפריעו. כיהודים, קיבלנו הוראה לא להסתובב בבניין אלא בזוגות! במושב אודות זכויות נשים צולמתי, וכשיצאתי - אוימתי.
קשה להאמין בזכויות אדם. "שומרי האו"ם" אפשרו להשמיע קולות של נפגעים שונים, במפגשים מחוץ לאו"ם: שחקן שנאבק לשחרור נערות הממתינות לגזר דין מוות בטהרן, כי הרשו לעצמן להיאנס; הומוסקסואלים הנאבקים למען כבודם; אישה שבנה נרצח בשל היותו כושי; אבוריג'ינית שנחטפה בהיותה ילדה; אישה מזימבבווה שנאסרה בהגיעה הביתה; פליטים מרצח העם בדרפור; צעיר צפון-קוריאני שברח ממעצר; איראני שפוחד שאירן תאושר כחברה במועצת זכויות האדם. כל-כך הרבה אנשים נאסרים, נרצחים, נפגעים. כמו שאמרה אישה במסעדה קטנה: "הם כל-כך עייפים מכך שלא שומעים אותם ולא מסייעים להם".
ואני כל-כך עצובה שהאו"ם איננו מה שלמדתי כילדה - מקום לכולם שבו ניתן לדון בפוליטיקה ללא דעות מוקדמות. החלומות שלי השתנו. זכויות אדם הן המתנה שלנו בעולם הזה, בעולם של כבוד ושוויון, של חינוך וחירות. יש עוד דרך ארוכה ללכת. אני תוהה אם אי-פעם נגיע.
