על חופש העיתונות, ריגול ודמוקרטיה חסרת הגנה

ויותר משכשלה המערכת הצבאית כשל השב"כ למרבה הצער, בדרך בה טיפל בפרשה, והדברים שאומר משה נגבי, שמגבה את מעשיו הנפשעים של אורי בלאו, מוכיחים שהפרשן המשפטי הבלעדי של ערוץ הרדיו הממלכתי לא למד דבר ולא שכח דבר¹.

נגבי אומר שטעה בלאו בכך שמסר חומר לשב"כ, וכי הוא צריך היה לדבוק במה שקרוי "חיסיון עיתונאי" על מקורותיו. גם מרבים לצטט את אלסברג, מסגיר מסמכי הפנטגון ומי שהצדיק את המרגל הבוגד מרדכי וענונו במעשיו.

מעצם בריחתו של אורי בלאו אני מסיק שהוא לא רק עיתונאי קטן וזדוני, אלא נוכל מתוחכם ש"עבד" על החוקרים והערים עליהם בעצם מסירת פירור קטן מהחומר (כגון ידיעות על מעשים שבניגוד לפסיקות בג"צ) כדי שזה יאפשר לו לברוח ולהשאיר את הפצצה האטומית המתקתקת הזו בשליטתו. השב"כ צריך היה להבין אז, שלא מדובר כאן בחיסיון על ידיעה עיתונאית - אלא חיסיון בלתי חוקי על מידע צבאי גנוב שחשיבותו להגנה הלאומית של מדינת ישראל היא קריטית.

כך שגה השב"כ שלא עצר מיידית את בלאו ולא חקר אותו נמרצות בשיטות היעילות שלו (בלי בג"צ ובלי "בצלם") עד שיאמר היכן החומר, או בעיקר למי הוא מסר אותו נכון לרגע חקירתו, היכן מקומות אחסנתו, כגון הכספות שבמשרדי עיתון 'הארץ', תקליטור בכספת בנק, או סתם מחבוא בידי חברים למזימה. כך צריכים היו השב"כ והמשטרה לפרוץ בצו בית המשפט ובכוח, לעיתון הארץ, ולעזאזל עם התקשורת העולמית "וחופש העיתונות", והלאה הפחד ששמאלני ישראל והעולם ירימו קול זעקה עד לב השמים - כאן מדובר בלא פחות מאיום וסיכון לחיי אדם ולהצלתה של מדינת ישראל מיד גורמים עוינים, ולא משנה אם מעשיהם נובעים "מטיפשות" כדברי האימא של ענת קם (שגם היללה באותה נשימה את "הגבורה" של בתה במעשיה אלה) או שמקורם ברצון להזיק למדינה ולפגוע בביטחונה.

מה שעשתה ענת קם הפך לכדור שלג מודיעיני שהוא להבנתי חמור ומסוכן יותר לצה"ל ולחיי לוחמיו, ממעשיהם של וענונו, בר וקלינברג גם יחד - והוא חמור לדעתי מודיעינית, צבאית ובמונחי כסף והשקעות לתיקון חלקי של הנזק, מתוצאות מעשיו של הקב"ר המזמר סגן עמוס לוינברג ב-1973 בשבי הסורי. על דברים פחותים מאלה ובכמויות חומר דומות יושב יונתן פולארד במאסר עולם בלא יכולת ערעור והקצבת זמן מאסר.

כאן לא מדובר בהפרה של "החלטות בג"צ" בנוגע לפרשת טיפול במחבלים או "בפשעי מלחמה" כביכול, אותם רצתה ענת קם לדברי התקשורת המגוננת עליה לחשוף, אלא במידע אסטרטגי, אופרטיבי, טקטי הנוגע לדרכי הפעולה המפורטות של הצבא בהגנתו על מדינה המצויה באיומי השמדה מצד אירן וחברותיה באזור. וכן ישאל כל אזרח בישראל: מה עניין חיסיון עיתונאי על חומר צבאי ואסטרטגי המוחזק בידי כלי תקשורת?

ומי שנפשו קצה בעיתון 'ידיעות אחרונות' ובהאשמה המוטחת בצבא על-ידי פרשניו, שהם כביכול האשמים במחדלי ביטחון שדה, טוב שיקרא כמה דברים ברקע הנסתר של פרשה זו, כי האשם לא בקורבן אלא בפושעים עצמם.

כמה דברים להשכלה הכללית בנושא שמירת סודות והבטחת מידע: המערכות הצבאיות הינן רשתות סגורות לעולם התקשורת החיצונית, הן ברמה הפיזית של החומרה והן ברשת התוכנה והפרוטוקולים המאפשרים מעבר מידע ממחשב למחשב, ומהמחשבים לרשתות השונות, פתוחות וסגורות.

נעשה הבחנה בין המעשה של ענת קם לבין מעשיהם של מרגלים "מקצועיים" נוסח מאטה הארי, או מרכוס קלינברג, בין אם הם מקבלים תשלום עבור מעשיהם ובין אם "בהתנדבות" מסיבות אידיאולוגיות. ענת קם לא פעלה כמרגלת מקצועית ואינני יודע אם צפתה לקבל שכר או הטבות אחרות עבור מעשיה, או אולי כדי "לזכות בתהילה" עבור חשיפת "פשעים שמבצע הצבא" במלחמתו בטרור הרצחני של הפלשתינים. אבל כל אלה הם רק טיעונים לעונש, כי אי-ידיעת החוק, או אי-הבנה או טיפשות של מעשי אדם שפוי אינם מהווים הגנה כנגד התוצאות של הפשעים שעשה נגד המדינה.

לכאורה עלול להתייצב "לצידה" של ענת קם בג"צ - אותו מוסד משפטי של בית המשפט העליון שבניגוד לכל חוק כתוב, היגיון צבאי או מדיני אוכף על מדינת ישראל ועל כוחותיה המזוינים הגבלות הרסניות ומסכנות חיי אדם שאינן קיימות בשום מדינה דמוקרטית אחרת בעולם. שופטי בג"צ לנושא זה הם חברים של כבוד בוועדת החקירה של השופט גולדסטון.

וגם כך, רק ידיעה אחת ויחידה מתוך ים המסמכים הסודיים שגנבה החיילת מדבר על חיסול של מחבלים רוצחים עם דם על הידיים, שחוסלו למרות שאותו בג"צ הורה כהלכה פסוקה "להעדיף את מעצרם על הריגתם".

הואיל ובג"צ, ששופטיו, כמו מורה דרכו המשפטית ההרסנית הזו, אהרן ברק, לא שירתו מעולם בכוח לוחם, ומשום כך העיקרון של אחריות וסמכות לא חל על פסיקתם המפקירה והמופקרת הזו, אלא על מי ששולח את החיילים שלנו להרוג או להיהרג בשם כולנו, ולמען שמירה על חיי כל אזרחי המדינה, כולל א. ברק וד. ביניש שלא חדלים בפסיקותיהם המטורפות הללו לנעוץ סכין בגב הלוחמים.

ענת קם ידעה היטב שהיא איננה יכולה להעתיק מידע ישירות ממחשבי הצבא, כי מן הסתם הרשת הצבאית חסומה לפעולות העתקה וכתיבה למקור חיצוני לא מאובטח כתקליטור, והדפסה וגישה לחומר סודי וסודי ביותר ומעלה, גם היא חסומה בדרך כלל בסיסמאות ומותרת למורשים בלבד (כך גם פורסם בעיתונות שחיילים בעמדת העתקה פנימית מאובטחת העתיקו לענת קם חומר לשימוש פנימי של הצבא, בלא ידיעה שהיא גונבת אותו למחשב הפרטי בדירתה).

וכאן, כדי להבין את חומרת מעשיה וזדוניותה של הגברת קם צריך להבין שפעולה כזו עם כמות של 2,000 מסמכים, שרובם כנראה הכילו יותר מדף פיזי אחד, נניח בממוצע 5 דפים למסמך, הרי שאנו מדברים על חומר בכמות ענקית של לפחות 10,000 דפים.

הגברת ידעה שלו הייתה מנסה להעתיק כמות כזו של חומר בעזרת האמצעים של הרשת הצבאית, זה היה עלול לעורר את חשדה של יחידת המידע, והנערה האינטליגנטית הזו עקפה בערמומיות שטנית את המערכת, ופעלה בדרך פשוטה שקשה מאוד לעלות עליה: היא העתיקה ככל הנראה במכונת צילום את הרוב מ-2,000 המסמכים שהיו בארונות ובכספות המשרד, נטלה אותם טיפין-טיפין בין חפציה לדירתה, ושם בעזרת סורק ביתי יצרה מחיצה של חומר, עליו אמר ראש השב"כ דיסקין: "שהוא חלומו הרטוב של כל ארגון מודיעין בעולם".

זו הפרצה שלדעתי קשה מאוד לצבא כלשהו לחסום אותה, כי התפיסה הקיימת היא מתן אמון באנשים כענת קם, הנחשבים כדברי פרקליטה: "מלח הארץ", ובשל כך אף לא עברה סיווג ביטחוני לרמה של טיפול בחומר כזה במפקדת פיקוד מרכז. אז מהיכן מוצאים עיתונאי ידיעות אחרונות והארץ מקום להאשים את הצבא בשיטפון המידע, ולא את הפושעת והגנבת עצמה?

הרי ברור, בנוסף לכך, שכמעט לא מעשי לחטט בכליהם של החיילים היוצאים מהבסיסים, שכן אז יעסוק הצבא בבדיקות אינסופיות ולא בעבודתו הייעודית.

מהיכן נובעות החוצפה ועזות המצח של עמוס שוקן, המו"ל והבעלים של רשת שוקן והארץ, לטעון בריש גלי, כי ייתן גיבוי מלא ותמיכה משפטית למחזיק החומר שלא ברשות ולא בסמכות, ובמיוחד למרגל הבורח מידי החוק - אורי בלאו?

במעשיו אלה הופך עמוס שוקן לעבריין בפועל המחזיק מידע חיוני לביטחונה של ישראל, ומסכל את פעולות אכיפת החוק ואת עשיית הצדק של פעולות משפטיות המתחייבות כנגד מבצעי פשעים שאין חמורים מהם לביטחון מדינת ישראל.

להיכן הגענו אם אין בישראל איש הפוצה פה ומצפצף נגד מעשיו של עמוס שוקן?

אנו מצפים שגורמי אכיפת החוק יגלו אומץ ולא יירתעו ממקהלת הצבועים בעיתונות הישראלית המדברת בשני קולות: האחד רפה 'שנעשה מעשה גניבה המסכן מידע צבאי' (בלא לפרט את משמעותו הקריטית), אבל בקול השני נאמר כי האחראים לו, ענת קם ואורי בלאו, בגיבוי מערכת הארץ ועמוס שוקן, פועלים כביכול בהתאם ל"עקרונות הדמוקרטיה, חופש הדיבור והחיסיון העיתונאי".

מחובתו של התובע במשפטה של ענת קם לציין את חומרת מעשיה של ענת קם כפי שעולים ממעשיה הבוגדניים בכתב האישום, ולתבוע בנחרצות וללא כל פקפוק: "מאסר עולם ללא אפשרות שחרור מוקדם".

את אורי בלאו יש להביא לדין לישראל בכל מחיר, בכל דרך אפשרית, ולמצות עימו את הדין עד תומו.

את עמוס שוקן יש לעצור עד תום הליכי החקירה ומסירת כל החומר של המדינה, אותו הוא מחזיק בלא רשות ובלא סמכות, בגניבה שבוצעה על-ידי ענת קם, ואורי בלאו שהפר הסכם חתום להחזרת החומר.

ואם החוק במדינת ישראל חלש כך שאיננו מסוגל להפעיל סנקציות משפטיות למניעת ריגול חמור במסווה של "חופש העיתונות", אז שיתכבדו הממשלה והכנסת ובסיוע משרד המשפטים יבצעו חקיקה של תיקונים לחוק, ופרסום מיידי של הוראות שעה לטיפול בפרשה זו כפי שנדרש מדמוקרטיה הנמצאת בסכנה מידי המבקשים את נפשה.