על משרד החקלאות לתקן את הנוהל לטיפול בחתולי רחוב, שהפיץ לווטרינרים הממשלתיים והעירוניים ברחבי המדינה. כך קובע היום (יום ד, 2.6.04) בג"צ, בעתירה של "תנו לחיות לחיות" והעמותה למען החתול בישראל נגד מנהל השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות, חברת "מגן לחתול" ואגודת צער בעלי חיים.
בעתירה נטען, כי הנוהל שהוצא על-ידי מנהל השירותים הווטרינרים במשרד החקלאות ל"טיפול בחתולי רחוב" אינו חוקי. לטענת העותרות, הנוהל, שאינו כולל התייחסות לאמצעים אלטרנטיביים להמתת חתולי רחוב, עומד בניגוד לפסיקת בג"צ, הקובעת כי יש להמית חתולי רחוב רק במקרה של סיכון לבריאות בני אדם או מטרד קיצוני. גם במקרים אלה, קבע בג"צ בעבר, יש לבצע את ההמתה רק כאשר אין אמצעי חלופי, קיצוני פחות. בכך, טענו העותרות, נתן משרד החקלאות הכשר ליישום מדיניות של "דילול" אוכלוסיית חתולי-הרחוב והשמדה המונית שלהם עד לסילוקם המוחלט מאזורי מחיה של בני אדם.
באמצעות עוה"ד קובי סודרי ואסף מרקס טענו עוד העמותות, הסמכתה של חברה פרטית בשם "מגן לחתול" להמית חתולים עבור הרשויות המקומיות אינה חוקית, שכן היא מהווה אצילה אסורה של סמכויות על-פי כללי המשפט המינהלי. העמותות טענו, כי סמכות ההמתה ניתנה אך ורק לווטרינרים והשימוש בה מחייב שיקול-דעת מקצועי, שאינו ניתן להפעלה על-ידי גורמים פרטיים חסרי הכשרה מתאימה והנגועים, לטענתה, בניגוד עניינים.
המדינה טענה, מנגד, כי הנוהל לטיפול בחתולים גובש לאחר התייעצות מקיפה עם גורמי מקצוע ותוך בחינת המצב במדינות אחרות, וכי ייחודו בכך שקבועים בו, לראשונה, קריטריונים "לטיפול בחתולי רחוב, לרבות המתתם בנסיבות מסוימות". עוד נטען בתגובת המדינה, שהוגשה באמצעות עו"ד דינה זילבר, כי המדיניות המותווית בנוהל אינה מכוונת לדילול אוכלוסיית החתולים, וכי דילול כזה ממילא אינו ישים שכן ספירת חתולים חיים בשטח עירוני אינה מעשית ולא ניתן לקבוע "תקן" שממנו ייגזר היקף הדילול הנדרש.
עם זאת, במדינה הודתה כי הנוהל מאפשר המתה של חתולים שאינם מסכנים חיי אדם או את הבריאות אלא אך גורמים מטרד. עוד טענה המדינה, כי הסמכתה של "מגן לחתול" לבצע את ההמתה היא חוקית, שכן החברה פועלת על-פי כללים ומדיניות שמכתיב הווטרינר הרשותי ובפיקוחו המלא, ופעילותה אינה חורגת ממתן סיוע טכני.
השופטת דליה דורנר, שכתבה את פסק הדין, מציינת כי הצרכים הקיומיים של בני אדם וההגנה על בריאותם זוכים לעדיפות באיזון שבינם לבין זכויות בעלי החיים. עם זאת, היא קובעת, המצב משתנה כשעל הפרק עומדת פגיעה מתונה יותר בבני האדם. במקרה כזה, יזכו זכויות בעלי החיים להגנה מוגברת, כפונקציה של "סוג בעל-החיים שבו מדובר, במיקומו בסולם ההתפתחות ובמידת התועלת שיש בו לבני-האדם, לרבות החיבה שלה הוא זוכה מצד מספר רב של אנשים".
המתת חתולי רחוב, קובעת דורנר, צריכה להיעשות בצמצום, להיות תחומה בזמן ובמקום ולא להסב סבל ניכר לחתולים. עקרונות אלה לא באו, לדעת דורנר, לידי ביטוי מספיק בנוהל הטיפול בחתולים. "מבין שורות הנוהל משתקפת ועולה ההמתה כשיטת הטיפול העיקרית בחתולי-הרחוב", היא קובעת. הנוהל אינו מפרט מהן המגבלות על המתת חתולים בשל חשש לסיכון בריאות הציבור, או מהן אמות המידה לפיהן יוערך הסיכון הצפוי לבריאות הציבור מחתולי הרחוב.
בנוסף, מציינת דורנר, הנוהל מעניק לווטרינר הרשות המקומית סמכות להמית חתולים גם במצבים שאין בהם פגיעה קשה בציבור, כמו "קיום תקלה ממשית בהפעלתו של בניין מגורים, ושיבוש אורחות החיים התקינים של בני-אדם ופגיעה ברווחתם". לדברי דורנר, "האפשרות כי מכוח הנוהל יומתו חתולים שאינם גורמים סיכון של ממש לבריאות מעוררת דאגה". לפיכך, היא קובעת, על מנהל השירותים הווטרינריים לתקן את הנוהל כך שהוא "ישקף מדיניות של איזון ראוי בין האינטרסים המעורבים ויעגן כללים ברורים ליישומה".
באשר לטענה נגד ביצוע המתת חתולי רחוב על-ידי "מגן לחתול", קובעת דורנר, כי אכן מדובר באצילת סמכויות אסורה, שכן תפקידה אינו "טכני" או "מסייע", אלא תפקיד הכרוך בהפעלת שיקול דעת שלטוני. יתר על כן, היא מציינת, "מגן לחתול" פועלת תוך ניגוד אינטרסים. "הגם שלא הוצג בפנינו ההסכם שנערך עם החברה", כותבת דורנר, "הדעת נותנת - כל עוד לא הוכח אחרת - כי לחברה אינטרס כלכלי להפגין פעילות, כלומר, לצוד חתולי-רחוב ולהשמידם.
אנשיה מצוידים בכמות גדולה של סמים וניתנת להם יד חופשית לעשות בהם שימוש. ההחלטה אם להמית חתולים נתונה בכל מקרה בידיהם". במצב זה, קובעת דורנר, המתת חתולי הרחוב באמצעות החברה אינה חוקית.
בג"צ 4884/00 תנו לחיות לחיות ואח' נ' מנהל השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות
