המלאך

אומר רוסו: "ד"ר סימון הוא בן-אדם על-אנושי. יש בו דברים נפלאים. קודם כל הוא מקצוען בעל ידע רחב ומדהים. והיכולות הללו מקרינות ביטחון הן על הצוות שלידו וכמובן גם על המטופלים שלו. הדבר השני זו הצניעות והאנושיות שלו. האיש הזה מדבר אליך לא בגובה העיניים אלא מתחת לגובה העיניים.

אין פעולה שהוא עושה מבלי לתת לך הסבר מדויק, מפורט וממצה. הוא נכון לענות על כל שאלה ומכל הלב. הוא פשוט חרד לך, אתה מרגיש שהוא נכנס לך לתוך העור וקולט את הרגשות שלך. הוא יעשה הכל כדי שלא תחווה שום כאב, כדי שתרגיש בנוח. לא נתקלתי בחיים שלי בדבר כזה. לאורך השנים ובמשך תקופת השיקום שלי פגשתי וטופלתי על-ידי עשרות רופאים, אבל אף אחד לא מתקרב לדני סימון. אלוהים אהב אותי כאשר הוא גרם לכך שדני סימון יטפל בי. הלכתי אליו במיוחד כדי להגיד לו כמה אני מודה לו ועד כמה אני אוהב אותו. ואני מתכוון להמשיך ולעשות זאת בעתיד".

בחודש שעבר ציינו ביחידת הטראומה מלאת שלוש שנים להקמת היחידה. ברוח המפקד הם עשו זאת בצניעות, ואולם הסיפורים שסופרו שם על-ידי שלושה מטופלים גרמו התרגשות גדולה והזילו דמעות אצל רבים מהנוכחים. זה היה מפגן של אהבה ללא גבולות ליחידה ולעומד בראשה.

סגן איתי ארנליב, מפקד צוות בחטיבת הצנחנים, נפצע קשה מאוד בפעילות מבצעית בשכם ביוני 2007. שתי רגליו נקטעו מעל לברך. תהליך השיקום שהוא עבר היה מדהים, כוחות הנפש שהבחור הזה אזר היו בלתי נתפסים. היום, בניגוד לכל הסיכויים וההגיון הצרוף, ממשיך ארנליב לשרת בצה"ל, וזה מה שהוא אומר על מי שהחזיר אותו לחיים:

"ד"ר סימון הוא האבא השני שלי. אפילו האבא הראשון. גם בפן הנפשי וגם בפן הפיזי. אתה יודע מה, הוא גם אבא וגם אמא עבורי. הוא החייה אותי, ילד אותי מחדש. לפי תעודת הזהות שלי אני בן 25, אבל בעצם אני בן שנתיים וחצי כעת. בזכותו של ד"ר סימון. אני סומך עליו בעיניים עצומות ומוכן ללכת אחריו באש ובמים. כשהתעוררתי בפעם הראשונה וראיתי אותו לידי, אמרתי לו: 'תודה רבה שהיצלת לי את החיים'. והוא השיב לי בצנעה: 'זו העבודה שלי'. אין מילים על האיש המדהים, הרגיש והצנוע הזה, ואני לא יודע מה היה קורה אילו הוא לא היה שם בשבילי".

"ד"ר סימון אמר לאבא שלי: 'אשמח אם תזמין אותי יום אחד לחתונה של הבן שלך, כדי שנשמח ונרקוד ביחד'. אני מקווה שהדבר הזה יקרה והוא יהיה איתי ולא יקפיצו אותו לטראומה. הקשר בינינו לא יינתק לעולם. אני מעריץ אותו ואם יש דבר שאני שואף לו זה להיות בן-אדם כמו דני סימון ומקצוען כמו דני סימון".

אחת הפצועות ששהו באחרונה ביחידת הטראומה היא שחקנית תיאטרון הקאמרי, הלנה ירלובה, שנפצעה קשה בתאונת דרכים בה היה מעורב מיניבוס שהסיע קבוצה של שחקני הקאמרי בדרכם חזרה מהצגה בצפון הארץ. ירלובה שסיימה באחרונה חודשי אשפוז ושיקום ממושכים בשיבא, וכאשר אני שואל אותה על ד"ר דני סימון היא לא מנסה כלל להסתיר את התרגשותה.

"אצל רופאים צריך קודם כל לבחון את הפנים ואת העיניים. לד"ר דני סימון יש עיניים מחבקות. הוא מצליח לנטוע בך את המחשבה שאתה החולה הכי חשוב עבורו. בכלל, כל המבנה הזה של יחידת הטראומה הוא גאוני, ואסור לשכוח את חברי הצוות בטראומה. זה מדהים איזה חום ואהבה ואיכפתיות הם מרעיפים על כל מטופל. כשרון של מנהל זה לא רק להיות איש מקצוע מעולה ומנתח מצוין, אלא גם יכולת לבחור את הצוות שיעבוד איתך. לדני סימון יש את כל הדברים הללו, ובנוסף הוא תמיד מחייך. אין דבר כזה".

באירוע המרכזי של שנת ה-60 למרכז הרפואי שיבא, שהתקיים ביולי 2008 באמפיתיאטרון לטרון, העלה פרופ' רוטשטיין את תשעת המנהלים הבכירים במרכז, וכל אחד מהם הציג עובד מצטיין ויוצא-דופן באישיותו החיובית. בחלקו של ד"ר ארי שמיס, מנהל בית החולים הכללי, נפלה הזכות להציג את ד"ר דני סימון והוא תיאר אותו כ"אוהב אדם, נשמה ומורה דרך". אלומת אור לכדה את דמותו של ד"ר סימון המבוייש, ו-5,000 אנשים הריעו לו ממושכות.

אומר היום ד"ר שמיס: "קלה העט בכתיבה על ד"ר דני סימון. דמות מקצועית ואנושית מהמדרגה הראשונה שהקונצנזוס סובב אותה ברחבי קמפוס שיבא ומערכת הבריאות. ובכל זאת אני חש חובה לצייר את דני גם מזווית אחרת. בבתי ספר למנהיגות מלמדים שמנהיג מוגדר על-ידי מעשיו ולא על-ידי תכונותיו. ד"ר סימון מבטא את מנהיגותו המקצועית באמצעות פעולותיו היום-יומיות, השגרתיות, המהוות את הבסיס האמיתי לעשייה הקלינית בשיבא בתחום הטראומה והכירורגיה הדחופה. כולנו מזהים בו את המנהיג השקט והרגיש שבאמצעות גישתו המעשית אך הדטרמיניסטית מגיע לתוצאות קליניות הממקמות את שיבא בחזית איכות הטיפול בטראומה בישראל, ובנוסף מייצר שביעות רצון ומשוב חיובי ממשפחות הפצועים במעגל הקרוב והרחוק. מנהיגות מקצועית זו מהווה כמובן דוגמה אישית וסוחפת לכל המערך לעמידה בסטנדרטים שאפתניים המהווים אתגר לנו המנהלים ביצירת סביבת עבודה שתכיל תכונות איכותיות אלה".

ד"ר סימון, נשמר קשר בינך לבין מטופלים גם לאחר שהם יצאו וחזרו לשיגרת החיים?

"כן, יש הרבה מאוד מטופלים ששומרים על קשר. לא מזמן קיבלתי מייל ממטופל שהייתה לו פציעה רב-מערכתית ובין היתר פגיעת ראש מאוד קשה. אשתו הייתה בהיריון כשהוא נפצע ונולדה לו ילדה תוך כדי הטיפולים בבית החולים. עכשיו הוא הודיע לי שנולד להם בן נוסף. מאוד מרגש. יש פצועים ששומרים על קשר מיוזמתם ויש פצועים שאנחנו רואים באופן יזום. זה גם אחד הדברים שאנחנו עושים כאן ולא תמצא אותם במקומות אחרים בארץ. יש לנו מרפאת טראומה שהיא כתובת זמינה לכל מי שהיה מטופל אצלנו בכל שאלה או סימן שאלה. זה בית עבורם והם בהחלט מגיעים כדי להתייעץ וגם כדי לבקר ולהתראות".

אתה יכול להיזכר באיזשהו סיפור אישי-אנושי מיוחד, קשר שנוצר עם מטופל שהיצלת את חייו?

"יש הרבה סיפורים במהלך השנים, אבל אני מהאנשים שנוטים לזכור יותר את הכשלונות מאשר את ההצלחות. הכשלונות מענים אותי, את ההצלחות אני רואה כמתנת אל. אני מתחבר לקונספציה של החרדים שרואים בנו, הרופאים, כשליחים. ולכן אני אוהב להיות שליח טוב, אבל ער לכך שגם כאשר אני מצליח לעשות משהו זה לא רק בגלל כוחותיי שלי, אלא בגלל שהיה מי שלימד אותי ומי שלימד את מי שלימד אותי. להצלחה יש הרבה שותפים, הכשלונות הרבה יותר יתומים".

"היה כאן פצוע, בחור צעיר שהגיע אלינו במצב נואש אחרי שהוא התעכב הרבה שעות בבית חולים אחר. זו אחת הבעיות שלנו כאן כמרכז-על, שפצועים מועברים אלינו לא בזמן אידיאלי. הוא היה במצב מאוד קשה גם אחרי שהוא עבר את הטיפול הראשון בטיפול נמרץ. יום אחד קראו לי למיטתו בשעות אחר-הצהריים כשמצבו הידרדר במהירות. לנגד עינינו הוא מת מוות קליני. פתחנו לו את החזה בטיפול נמרץ והלב שלו לא עבד. עשיתי לו עיסוי לב ותוך כדי זה עשינו עוד כל מיני פעולות להחייאתו, וכעבור חמש דקות שנידמו כנצח הלב שלו התחיל לפעום. בכל פעם שאני רואה אותו בא למרפאה לביקורת יש לי צמרמורת אמיתית, כי אני נזכר איך הלב הקר שלו לא עבד, איך החזקתי את הלב ביד שלי ועשיתי לו עיסוי וקיוויתי בכל לבי שהלב יחזור לפעול".

דוד רוסו, בן 52 מכפר דניאל, נפצע כאשר עמד ליד האופנוע שלו בצד הדרך ונשען על מעקה הבטיחות. נהג איבד שליטה על מכוניתו והיא סטתה, פגעה ברוסו ופצעה אותו קשה. הוא הובהל לשיבא לאחר שאיבד הרבה דם והיה בסכנת חיים. בבית החולים נאלצו לקטוע את
רגלו האחת ועמלו קשות כדי להציל את השניה.

ב-1990 הוא סיים את הקורס הראשון למדריכי ATLS בישראל (טיפול מתקדם למדריכי לתמיכה בפצועי טראומה קשים), ושלוש שנים לאחר-מכן יצא ל-FELLOWSHIP בטראומה במרכז הרפואי ALLEGHENY בפיטסבורג פנסילבניה.

"בעצם, כל הסיפור של הטראומה התחיל ממשרד התחבורה האמריקני. בשנות ה-70 של המאה הקודמת שידרגו שם את מערכת הכבישים בפרויקט לאומי ענק, תוך כדי העבודות ברחבי המדינה נפצעו הרבה אנשים, לעיתים במקומות מרוחקים ושכוחי אל, והיה צריך להעביר אותם לטיפול רפואי. איך עושים את זה? לאן לוקחים אותם? באיזה אופן מעבירים אותם? האם צריך להושיט להם קודם כל עזרה רפואית ראשונה בשטח? ואם כן - מי יעשה את זה ואיך מביאים אותו לשטח במהירות שיא? - במימון פדרלי שהוקצה לצורך זה בנו תוכנית מיוחדת לטיפול בפצועי פרויקט הכבישים ולפתע פתאום ירד להם האסימון שהם לא יודעים איך לעבוד נכון וצריך לחשוב על היערכות חדשה המתאימה לטיפול בפצועי טראומה. רק אז הם הבינו שאי-אפשר לסחוב פצועים כאילו היו שק תפוחי אדמה. רק אז הם קלטו שבגלל טיפול כושל וחובבני אנשים מתים שלא לצורך, או יישארו נכים כאשר ניתן היה להציל את המצב בטיפול נכון ונבון.

זה הרקע ללידתו של קורס הטראומה, בעצם ספר הטראומה (ATLS), שגובש ושוכלל בארה"ב על-רקע פרויקט הכבישים ונדד משם לכל העולם, ובתוך כך הגיע גם למדינת ישראל.

"הקונספציה שלנו בשיבא היא קונספציה שמקובלת היום בעולם. אנחנו מסתכלים על הטיפול בטראומה כשרשרת שמתחילה בשטח ומסתיימת בזה שהפצוע משתחרר מהשיקום הביתה. כל הטבעות של השרשרת צריכות להיות חזקות באותה מידה. אנחנו לוקחים אחריות על הפצוע מהשלב שבו הוא נוחת בחדר המיון ומלווים אותו עד השיקום והיציאה הביתה".

בית החולים שיבא הוא מרכז על לטיפול בנפגעי טראומה, המטפל מדי שנה בכ-2,500 פצועים, 400 מתוכם מוגדרים פצועים קשה ומורכב. חלק ניכר מהפצועים המשתחררים מהיחידה לטיפול נמרץ זקוקים לניטור ולטיפול אינטנסיבי יותר מזה הניתן במחלקה רגילה. עבורם נבנתה יחידת האשפוז לנפגעי טראומה, כמחלקה לטיפול מוגבר שיש בה שש מיטות. היחידה מעניקה ניטור וטיפול סיעודי ברמה גבוהה לפצועים עם פגיעות רב-מערכתיות הכוללות חבלות ראש, חזה, בטן ואגן וחבלות בגפיים.

מטרת היחידה היא לזהות בשלב מוקדם התפתחות של סיבוכים הקשורים לטראומה ולטפל בהם בטרם יהוו סכנה לחייו של הפצוע. לאחר התייצבותם של הפצועים וכאשר אין עוד צורך בהשגחה מיוחדת, הם מועברים למחלקות האם המתאימות (מחלקות כירורגיות ואורטופדיות), כאשר צוות היחידה ממשיך במעקב אחריהם עד לשחרורם מבית החולים. הקשר עמם נמשך גם לאחר-מכן, כחולים אמבולטוריים במרפאת הטראומה של בית החולים.