- האם מתקיימת חובת זהירות בין משטרת ישראל לבין חשודים?- אין ספק באשר לחובת הזהירות העקרונית של משטרת ישראל לשמור ולהגן על הציבור, לרבות ציבור העצורים והחשודים, כמו גם חובתה לחקור תלונות בגין מעשים פליליים, או אחרים, בתום לב, ביושר ובמקצועיות. חובת הזהירות הינה, בין היתר, עניין למדיניות שיפוטית. בבואו של בית המשפט לקבוע אם על מזיק פוטנציאלי לצפות את הנזק אשר עלול להגרם לניזק פוטנציאלי כתוצאה מהתרשלותו "בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסויים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו".
- האם קיימת חובת זהירות במקרה פרטני זה? - אותם שיקולים אשר ישקול בית המשפט בבואו לקבוע אם חלה חובת זהירות מושגית, ינחו אותו בבואו לקבוע אם חלה חובת זהירות קונקרטית. לשם בחינת השאלה האם התנהגותו של הנתבע מהווה הפרה של חובת הזהירות הנדרשת ממנו, יש לבחון האם עמדו פעולותיו בסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו כ"אדם סביר" בנסיבות העניין, או שמא מדובר בהתנהגות בלתי ראויה. בחינה זו נעשית בהתחשב במכלול נסיבות האירוע, על-פי המידע שמצוי היה בידי הנתבע באותה עת, ולאור המצב בו היה מצוי. אין מדובר בבחינת הדברים "בתנאי מעבדה" או בחוכמה שלאחר מעשה. כדי לבחון אם המשטרה נהגה בסבירות יש לבחון בין היתר את התנהלות המשטרה והפרקליטות במהלך החקירה ומול בתי המשפט, ואת שאלת מעצרו של התובע, ומשך המעצר.
- האם היה זיהוי ספונטני או זיהוי בכלל של התובע על-ידי הקטינה? - מחומר החקירה עולה באופן חד-משמעי, כי הקטינה לא זיהתה מעולם את התובע כמי שביצע בה את המעשים הקשים שיוחסו לו. האמירה בדבר קיומו של "זיהוי ספונטני" או "זיהוי" בכלל, הינה מבית מדרשה של משטרת ישראל, אשר חזרה וטענה לקיומו של זיהוי ספונטני ו/או אקראי, במהלך כל החקירה, ואף בהציגה את העובדות הרלוונטיות בפני בתי המשפט השונים שדנו בעניין, וזהו "חטאה" הראשון, בבחינת הטעיית הגורמים שעסקו בסוגיה. בפועל, האב ראה בסופר מרקט אדם הדומה לדמות המצוירת מקלסטרון האנס, הביא את הבת לסופר, שאל אותה אם זהו האיש, והבת נלחצה מאד, וביקשה לצאת מהמרכול, בעוד היא בוכה בכי היסטרי, אך לא זיהתה את אותו אדם כאנס. הקטינה הסבירה בדיעבד, כי היא מפחדת להסתכל על אנשים ברחוב מחשש שזה "הוא", אך לא שהיא זיהתה את האנס באופן פוזיטיבי. מדברי הילדה לא עולה בשום פנים ואופן, כי היא פרצה בבכי משום שזיהתה את אותו אדם כמי שעולל לה את המעשה הנורא, אלא בכייה נבע מהסיטואציה בה התבקשה לנסות ולזהות את אותו אדם כמי שביצע בה את אותם מעשים נוראיים. חרף זאת נכתב במשטרה כי הקטינה זיהתה את החשוד. בבקשה למעצרו של התובע נכתב כי הקטינה"זיהתה באופן אקראי את החשוד, היא התחילה לבכות, צעקה, בכתה...". כשדברים אלו הגיעו לאוזני שופטת המעצרים בדוח סודי, היא הורתה על המשך מעצרו של התובע.
- כשלים נוספים בהצבעה המשטרתית על ה"חשוד" - המשטרה תפסה פריטים מבית החשוד, אשר הציגתם כפריטי הלבוש שמסרה הקטינה, כאשר היו אלו פריטי לבוש שונים. בבקשה להארכת המעצר דווחה המשטרה דיווח כוזב כי בחיפוש נמצאו אותם פריטים אשר הקטינה תיארה כי שייכים לאנס.
- התנהלות המשטרה עולה כדי שיבוש הליכי משפט - "דומני, כי לא אטעה אם אקבע, כי דברי דסטה בדיון מהווים שיבוש הליכים והטעיית בית המשפט. ממש כך!!! ודוק: בשלב זה של דיון בבקשה להארכת מעצר, אין לסניגור אפשרות לעיין בחומר החקירה, והוא נאלץ לסמוך על הגינותה של המשטרה במוסרה אינפורמציה כזו, או אחרת, לבית המשפט, ויש להצר על כי במקרה זה, הגינות לא הייתה כאן". המשטרה שיקרה באשר לכל סוגי הפריטים שנתפסו, והציגה מצג שווא כאילו אלו פריטים אשר אותם מסרה הקטינה כשייכים לחשוד. השוטרים עצמם התפתלו בשקרים מביכים בנסותם להסתיר את העובדה כי דיווחו דיווח שקרי על התאמת הפריטים שתפסו, לכאורה, לדיווחי הקטינה. כך לדוגמה הגם שהקטינה דיווחה כי לאנס היה "כובע קסקט צהוב" הם מצאו כובע ירוק וכובע כתום והסבירו בבית המשפט כי "ירוק וצהוב הם צבעים דומים". "הנה כי כן, גם בעניין הכובע, לא אפשרו חוקרי המשטרה לעובדות לבלבל אותם, והם נשארו בדעתם חסרת הבסיס, כי הכובע שנתפס תאם את תיאורה של הקטינה, ממש כפי שהעזו לכתוב במזכרים סודיים לבתי המשפט שדנו בפרשה, ואם זו לא הטעיה, לא ברור הטעיה מהי".
- לו טרחה המשטרה לבדוק את האליבי של התובע, הוא היה משוחרר בו ביום - כאשר נשאל התובע מה עשה ביום האונס, טען כי אינו זוכר, שכן הוא מנהל שגרת יום רגילה. הוא ציין בפני החוקרים כי לו היו מאפשרים לו להסתכל ביומנו, הוא היה נזכר בשעשה באותו יום. אך החוקרים לא תפסו את יומנו. לו היו עושים זאת, היו מוצאים כי ביום ביצוע האונס רשם התובע לעצמו תזכורת, לסדר חוב בפלאפון, וכן להסדיר חוב שכ"ד של אביו, סידור שביצע בעת שאירע האונס. השופטת מציינת: "כאמור, התובע הזכיר את קיומו של היומן כבר בחקירתו ביום 18.7.99, אלא שהזכרת היומן לא גרמה לאיש מהשוטרים החוקרים להוציא צו לתפיסתו, וכך הוחמצה הזדמנות פז לאפשר לתובע להיזכר במעשיו ביום הגורלי".
- תפקידה של המשטרה הוא לברר את האמת ולא להרשיע חשודים - תפקידה של המשטרה אינו מתמצה בהבאת ראיות שיביאו להעמדת אנשים לדין ולהרשעתם. תפקידה של המשטרה הינו לאשש או לשלול חשדות כנגד חשודים. במסגרת תפקידה, חבה המשטרה חובת זהירות כלפי החשודים הנתונים לחסדיה. באותה מידה שהיא משקיעה מאמצים בניסיון לאתר ראיות המערבות אותם במעשים המיוחסים להם, אל לה להתעלם מראיות אחרות העשויות לבוא לעזרת החשוד, בבחינת ראיות מזכות, כמו במקרה אשר בפניי. ובעניין זה יש לכאורה רגליים לסברת ב"כ התובע הטוען, שהתעלמות המשטרה מהראיות העשויות היו לזכות את החשוד, איננה מקרית, והיא עולה בקנה אחד עם בידוי חלקי של הראיות ואופן הצגתם בפני בתי המשפט שנדרשו לפרשה.
- החוקרים ירו את החץ וסימנו את המטרה מסביבו - מלימוד אופן התנהלותם של חוקרי המשטרה עולה, כי מרגע מעצרו של התובע, לקו החוקרים בקיבעון מחשבתי, על פיו החשוד שבידיהם הינו האנס, והתעלמו לחלוטין מהאפשרות שמא החשוד שבידיהם אינו האנס. התנהגותו והתנהלותו השונים מהרגיל של התובע – כפי שיורחב על כך בהמשך – אך חיזקו את מסקנתם כי החשוד שבידיהם הינו האנס המבוקש, וכל שנותר להם היה לחלץ מפיו הודאה, או למצוא ראיות הקושרות אותו למעשה המיוחס לו. מכאן, ניתן להבין – אם כי בשום פנים ואופן לא ניתן לקבל – את מאמצי המשטרה לאתר את הפריטים שהוזכרו בחקירת הקטינה, ואשר יש בהם כדי להביא להרשעתו של התובע, תוך התעלמות מוחלטת מחקירת עובדות אחרות אשר עלו במהלך החקירה, אשר יתכן שהיה בהן כדי לאשש את טענותיו של התובע בדבר אי מעורבותו בביצוע הפשע, על-אף שהראיות הונחו לפתחה כבר בראשיתה של החקירה – כמו היומן האמור.
- החוקרים נמנעו מלברר את האליבי של התובע, הגם שהיה מונח לפניהם - אמו של התובע התחננה, בזמן ששהה במעצר, כי השוטרים יבדקו את יומנו, שם רשם מה עשה באותו יום שבו התרחש האונס. השוטרים אומנם נטלו יומן זה, אך לעגו לתחנוניה: "השוטר וסקר הכחיש, כי התבקש על-ידי אם התובע לקחת את היומן, או שלקח אותו בפועל, אולם נוכח הרושם הגרוע שהותיר, ונסיונותיו הבלתי נלאים שלא לומר אמת ולהתאים את המציאות לצרכיו, אינני נותנת כל אימון בעדותו, והנני מעדיפה בבירור את עדותה של גב' ווקס....עניין היומן הינו אקוטי ביותר, משום שבין דפיו הסתתר האליבי של התובע, וכאמור, אי התייחסותם של השוטרים לאזכור קיומו של היומן כבר בראשית חקירתו של התובע, הייתה בעוכריו והיוותה מחדל חקירתי תמוה, בלתי מוסבר ובלתי נסבל, מחדל שראש צוות החקירה – שטרן – אף נאלץ להודות בקיומו במהלך חקירתו, וזאת לאחר סידרת התחמקויות והתפלפלויות ארוכה".
- המשטרה נמנעה מלבדוק את פלטי השיחות של התובע - חרף העובדה שהתובע נחשד בפשע חמור אותו הכחיש מכל וכל, המשטרה נמנעה לבדוק את פירוט השיחות של הטלפון הנייד והנייח שלו, וכן נמנעה לבדוק באמצעות האיכון, היכן שהה בזמן שהתרחש האונס. בירור זה היה חיוני בנסיבות שבהן לא היו ראיות אחרות אשר קשרו את התובע לאונס. המשטרה נמנעה מלעשות כן, והשתמשה בשלל תירוצים עלובים על-מנת להסביר את מחדלה. כך למשל, ראש צוות החקירה – שטרן – העיד בתחילה, כי פלטי שיחות הטלפון לא התבקשו, כי "לא היו תקציבים לדברים האלה", וכי ניתן היה לממן הוצאות פלטי טלפון "רק בקטעים של אירוע טרור ורציחות". לאחר אין ספור התפתלויות, הסכים שטרן לקביעה שלא טרח לבקש את פלטי הטלפון, ואילו היה מבקש, ניתן היה למצוא בתיק זכ"ד, שלא נמצא.
- עדויות השוטרים היו מתחמקות ולא אמינות - זה המקום לציין, כי עדותם של השוטרים שהובאו כעדי ההגנה אופיינה בהתחמקויות, התחכמויות והימנעות שיטתית ממתן תשובות. בית המשפט נאלץ להתערב פעם אחר פעם ולחזור על השאלות, ורמת התשובות שהתקבלו גבלה בעלבון, כאשר עדותו של סוויד גבלה באלימות מילולית ולוותה בתנועות יד מאיימות כלפי ב"כ התובע.
- עורכי הדין מהפרקליטות הגישו כתב אישום המתבסס על אפס ראיות - עו"ד מירב נוסבאום מפרקליטות המדינה לא חשבה לרגע שיש לבצע איכון בכדי לבדוק היכן היה התובע בזמן ביצוע האונס, לאחר שהאליבי הראשוני שלו – שהות עם חניך פר"ח, הופרך, וגם היא לא חשבה לבדוק לעומקם את פלט השיחות: "לא נותר לי אלא לתהות בעצב, הכיצד משפטני הפרקליטות לא הבחינו באפס הראייתי בתיק זה, והכיצד התפתו להסתמך על חלקי אמיתות וחלקי עדויות כדי לבסס הגשת כתב אישום?! הכיצד זה לא סבר איש מעורכי הדין בפרקליטות שיש צורך לבדוק את יומנו של התובע? הכיצד לא סברו המשפטנים, כי יש לבדוק את פלטי הטלפון של מכשיר הבזק ושל המכשיר הנייד? והלא מדובר מחד-גיסא בעבירה חמורה ביותר, ומאידך-גיסא – בגורלו של אדם?? עניין לנו בחקירה רשלנית חסרה, קבעון מחשבתי והצגת תמונה מעוותת ובלתי נכונה של משטרת ישראל, ופיקוח חסר של הפרקליטות, וכל הגורמים ביחד הביאו למעצרו המיותר של התובע למשך ימים רבים מאוד".
- השוטרים טפלו על התובע כי הודה, חרף העובדה כי הכחיש מכל וכל כל קשר למעשה האונס - במהלך הדיון בבקשת המעצר הראשונה טען דסטה כי "החשוד מתלבט אם להודות או לא להודות", והתעלם לחלוטין מהעובדה שהתובע הכחיש לפחות בשלושה מקרים לפני כן את מעורבותו בפשע. החוקרים שינו את הדברים שאמר למדובב והתאימו דברים אלו לצרכיהם, "ונשאלת השאלה האם המטרה מקדשת את כל האמצעים? האם מותר לשנות מהאמור עד כדי בידוי ראיות? והאם גורלו של אדם מצדיק התייחסות בסגנון "מה לעשות"?? אין ספק כי התנהלות זו, יותר משהיא מעציבה, היא מפחידה, שכן בשל בידוי הראיות האמור נותר התובע ימים רבים במעצר, הרבה יותר ימים מהנדרש, ואך כפסע היה בינו לבין הרשעתו במעשה שלא ביצע, ובעניין זה יש לשבח את עורכי הדין של התובע – עו"ד רובינשטיין וענבר – אשר תודות לעירנותם, עקשנותם ומסירותם, נחלץ לבסוף התובע מגורל רע ומר".
- השוטרים גרסו כי תפסו חומר פורנוגרפי אצל התובע - אך עלה בידם להציג חומר זה: "לדבריו, הוא לא זה שתפס את התמונות, אולם הוא ראה אותן בתיק המשטרה. דסטה נשאל האם הוא בטוח שראה תמונות של ילדות "צעירות", ולאחר סידרת התחמקויות ארוכה ומבישה ביותר, קבעתי כי העד מסרב לענות. למעלה מן הצורך אציין, כי תפישתן הלכאורית של קלטות ו/או תמונות פורנוגרפיות לא הוכחה מעולם, מה עוד שהתובע התייחס לכך בשיחותיו עם המדובב והסביר שמדובר בתוכניות טלוויזיה מועתקות, אשר חלקן שייכות לאחיו".
- החוקרים בידו ממצאי דנ"א - במהלך המשפט התברר, כי באישור הפרקליטות הוצג לתובע דוח דנ"א כוזב, ממנו עלה לכאורה כי דנ"א שלו נמצא על הקטינה המתלוננת. הן חוקרי המשטרה, והן הפרקליטים בפרקליטות לא ראו בכך פסול, ותירצו זאת כתרגיל חקירה. השוטרים עשו ככל שביכולתם כדי להביא לשבירתו של התובע, למעצרו ולהרשעתו, גם במחיר העלמה מכוונת של אינפורמציה רלוונטית מידיעת בית המשפט, וגם במחיר שיבוש ההליכים, ממש כך, וזאת בדרך של הוספת מילים שלא נאמרו, או ייחוס אמירות לתובע, שלא נאמרו על ידו, וכן התבססות על "עובדות" שלא היו ולא נבראו.
- הצגת דוח דנ"א כוזב עולה כדי הפעלת לחץ פסול על הנחקר - "אומר מיד, כי לעניות דעתי מדובר בהתנהלות פסולה ואסורה. אין מדובר בשום פנים ואופן בתרגיל חקירה, כי אם בהפעלת לחץ מוגזם ואסור על נחקר, בבחינת חציית הקו בין מותר לאסור. לא זו אף זו, הדעת נותנת שהשימוש בתרגיל ה- דנ"א הכוזב היה כדי לחלץ מהתובע הודאה בדרך לא דרך. משכך, הדעת גם נותנת, שאם החשוד אינו מודה, למרות קיומו הלכאורי של אותו דוח דנ"א כוזב, הרי שיש מקום לשנות את כיוון החקירה, ולשקול במלוא הרצינות שחרורו של החשוד, והמשך החקירה בכיוונים אחרים כדי לנסות ולאתר את הפושע האמיתי. אולם, לא כך נהגו בעניין אשר בפני. החוקרים הציגו לתובע את דוח ה-דנ"א הכוזב, ובתגובה, הוא פרץ בבכי, והמשיך להכחיש את החשדות המיוחסים לו".
- המשטרה קבעה כי התובע הוא האנס, ודרשה ממנו להוכיח את חפותו - "בשלב זה, כבר היה ברור שהיוצרות התהפכו. המשטרה לא סברה, כי יש בידיה אדם חף מפשע, אשר היא עוסקת באיסוף ראיות לצורך הרשעתו. המשטרה הייתה משוכנעת שבידה האנס, וציפתה מקורבנה להוכיח את חפותו. האם זהו סדר הדברים? האם לא למדנו כי מושכלות ראשונים הם, שכל אדם הינו חף מפשע עד שתוכח אשמתו? האם יתכן להתייחס אל החשוד כאל אשם מרגע מעצרו, האם יתכן לנהל חקירה מרושלת ומגמתית, ולהתעלם באופן שיטתי מראיות שיש בהן, אולי, לתמוך בטענותיו של החשוד, כי הוא לא ביצע את המיוחס לו??"
- השוטרים סברו כי מדיהם מתירים להם להתעמר בגופו של אדם - "שיחק לתובע מזלו, וכוחותיו הנפשיים עמדו לו שלא להודות בפשע שלא ביצע, ולא נותר אלא לחשוב בעצב על כל אותם מקרים בהם מודים עצורים בפשעים שלא ביצעו, רק משום שכוחותיהם לא עמדו להם, אל מול הלחץ הפסול שהופעל עליהם? האם כל הדרכים כשרות? האם מותר למשטרת ישראל לעשות ככל העולה על רוחה כדי לחלץ מפי חשוד הודאה? ודוק: מטרתה אינה לחלץ הודאות סרק, מטרתה לחקור כדי לגלות את האמת ולהשיג ראיות, והכל בדרך לגיטימית וחוקית. כפי שאמרתי, בתיק חקירה זה נחצו הקווים המותרים, ודומה, כי השוטרים סברו שמדיהם מתירים להם להתעמר בגופו ובנפשו של אדם, הכל בשם נסיונם, הלגיטימי לכאורה, לפצח עוד תיק פשע. העובדה שבדרכם רמסו את כבודו ואישיותו של התובע היא זניחה ומשנית בעיניהם, בבחינת – המטרה מקדשת את האמצעים, ולא היא כמובן".
- B>השוטרים רמסו את כבודו של התובע כאשר אילצו אותו לאונן בפניהם - התובע טוען, כי ראש צוות החקירה – השוטר שטרן וכן השוטר סוויד אילצו אותו לאונן אל מול עיניהם, כדי לראות האם הוא שופך זרע או לאו, שכן כזכור, לא נמצא זרעו של התוקף על גופה של הקטינה. השוטר לא נחקר על טענתו זו של התובע ועל כן יש להניח שהיא נכונה. אודה ולא אבוש, כי התנהלות זו גורמת לשבר גדול באימון שיש לייחס לשוטרי משטרת ישראל. במקרה זה, התייחסו השוטרים אל התובע כאל חיית מחמד, ומשכך סברו כי נתונה בידיהם הרשות לאלצו לאונן אל מול עיניהם. אינני סבורה כי יכולה אני לשער את גודל העלבון, הבושה והמצוקה הקשה שהיו מנת חלקו של התובע שאולץ לאונן אל מול עיני השוטרים. מדובר בהתנהלות בלתי נסבלת, אשר יש לדרוש את מיצוי הדין עם העומדים מאחוריה. ודוק: הנני סבורה, כי נוכח נתוני התיק, נכון היה לבדוק, אם התובע מסוגל לשפוך זרע אם לאו. אלא מאי? מדובר בבדיקה שהייתה צריכה להתבצע ללא נוכחות שוטרים, בנוכחות רופא, ובחדרי חדרים, תוך שמירת צינעת הנבדק. אילוצו של התובע לאונן אל מול עיני השוטרים מהווה פגיעה קשה, חמורה ואנושה, והנני מגנה התנהלות זו בכל פה.
- תיאורו של התובע לא תאם את קלסתרון האנס - הקטינה העידה כי באוזני החשוד היה שיער, ואילו בבקשת הארכת המעצר לא צוין כדבר הזה: "משכך, עלתה השאלה, מדוע צויין בבקשות המעצר, בין יתר הפרטים שצויינו, כי הילדה ציינה שראתה שיער באוזני האנס, וכי אכן יש לתובע שיעור באוזניו? תשובה לכך לא קיבלנו, ותשובותיהם המתחמקות של השוטרים בבית המשפט העידו על עליבות, וניסיון בלתי נלאה להמשיך ולחזק את אמירותיהם השקריות וחסרות הבסיס".
- גם השוטר ג'ורנו בידה ראיות כנגד התובע - השוטר ג'ורנו, אשר לא הובא להעיד (מה שמעיד על חשש המשטרה כי עדותו תסתר בחקירה נגדית), כתב בבקשת הארכת המעצר כי התובע אמר לו כי "ואני חשבתי להודות, כי זה רק פוצי מוצי אבל אמא שלי לא רצתה שאני אודה...." כאשר בפועל, כעולה מהקלטת הדיבוב, עולה כי התובע אמר לו "... אבל אני לא יכול להודות במשהו שלא עשיתי. למה? למה להרוס לי את החיים?".
- השוטר וסקר שיקר על דוכן העדים - "הגדיל לעשות השוטר וסקר בחקירתו בבית המשפט, כאשר שיקר על דוכן העדים, ולא הניד עפעף בעשותו כן. במהלך המשפט התברר, כי וסקר שיקר לעו"ד רובינשטיין עובר לביצוע מסדר זיהוי הקולות, והכחיש את מעורבותו בחקירה, דבר שפסל אותו מלשמש ניצב במסדר". כן השמיט וסקר מתמלול החקירה את כל אמירותיו של התובע אשר היו עשויות לסייע לו בהגנתו.
- שיחה נוספת עם המדובבב זויפה כדי להתאים לצרכי החקירה - התובע סיפר למבדובב כי הוא יודע להקשיב ולהבין עניין מהר, וזה מצליח לו בעיקר עם ילדים וכי "הוא אוהב מאד ילדים". אולם המדובב רשם כי הוא "נמשך לילדים". "אין מנוס מהמסקנה המצערת, שבמסגרת ניסיונותיהם הבלתי נלאים של השוטרים להביא למעצרו ולהרשעתו של התובע, הם לא בחלו בהמצאת ראיות יש מאין, בבחינת – המטרה מקדשת את האמצעים".
- השוטרים טפלו על התובע הטרדה מינית של ילדות נוספות - כאשר "הטרדות" אלו לא היו ולא נבראו: כך לדוגמה השוטר סוויד כתב מזכר בו הוא מפרט, כי פנינה – אמה של קטינה אחרת, שהתובע נהג לשמש לה כשמרטף– סיפרה לו, שבתה ראתה את הבולבול של התובע בהיותו תינוק, וזאת בצילום מאלבום התמונות המשפחתי של התובע. נוכח האמור, הזמין סוויד חוקרת ילדים כדי לחקור את הקטינה – בתה של פנינה, כאשר בהגדרת התלונה רשם "סיפרה לאם שהשכן הראה לה את הבולבול". "מהתרשמותי מתשובותיו של סוויד, אין לי כל ספק, כי רישום חסר זה הינו מכוון, במטרה ליצור דרמטיזציה ולהגדיל את מספר "הנפגעות" הקשורות לתובע, שאם לא כן, לא ברור מדוע לא נרשם, כי הקטינה ראתה צילום של התובע בהיותו תינוק באלבום המשפחתי?" תשובותיו היו מתחמקות להביש, והוא הכחיש כי הוא היה השוטר אשר רשם מזכר זה. חוקרת הילדים מציינת כי לו המשטרה סיפרה לה את נסיבות המקרה, ולפיהן הילדה ראתה את ה"בולבול" של התובע בהיותו תינוק באלבום תמונות, לא הייתה כלל טורחת לחקור אולם – היא הוטעתה בידי המשטרה.
- החשוד לא הקים צעקות, והתנהלות זו פורשה לרעתו - השופטת מציינת כי חרף העובדה שמרבית החשודים בסיטואציה שכזו היו מקימים צעקות, התובע לא 'הקים צעקות' אלא המשיך להכחיש בעקביות את המיוחס לו, וזאת מתוך אמון כי המשטרה תעשה את המוטל עליה וכי הוא ישוחרר עם גילוי האמת, אך השוטרים פירשו את התנהלותו השקטנה והמתונה לרעתו – כך למשל כאשר במהלך החקירה טמן ראשו בידיו ולא הרים את עיניו – ניתן להניח שמרוב יאוש מר – פירשו זאת השוטרים כעדות לאשמתו: "מתיאורים אלו עולה תמונה של אדם הלום צער ומבוהל, אשר אינו יודע כיצד להגיב על ההאשמות הנוראיות המוטחות בפניו, והוא משפיל את עיניו ביאוש, ואולי מתוך בהלה. החוקרים לא מצאו לנכון לערב בחקירתם פסיכולוג אשר יחווה דעתו על התנהגות החשוד, אלא הפעילו את מיטב כישוריהם הפסיכולוגיים החובבניים, ובמקום להסיק כי בפניהם אדם הלום צער ובהלה בשל הסיטואציה אליה נקלע, החליטו לפרש את התנהגותו כהתנהגות של אדם המסרב לשתף פעולה, ולרגע אחד לא חלפה בראשם המחשבה, שמדובר לכאורה באדם מן הישוב, שנקלע לסיטואציה איומה, ואינו יודע איך לנהוג".
- המשטרה חרצה את גורלו של התובע מראש - "מהזכ"דים האמורים ברור, כי מרגע מעצרו של התובע "נחרץ גורלו", והמשטרה הייתה משוכנעת, כי האדם שבידיה הוא האנס, והיא החלה במרץ בבניית תיק חקירה ואיסוף ראיות לצורך הרשעתו, וכאשר חסרו לה ראיות, יצרה אותן בעצמה....הראיות וחלקי הראיות, לא היו אלא אפס אפסים במקרה הטוב, ובידוי ראיות במקרה הרע. המשטרה הייתה מודעת למצב הראייתי בתיק, ועל כן ניסתה לבנות תוכן ראיות מרשים יותר יש מאין, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שלמעשה אין בידיה ולו בדל ראיה ישירה או נסיבתית ממנה עולה, כי התובע מעורב במעשים המיוחסים לו. הרושם הקשה הוא, שהתובע סומן כמטרה כבר מרגע מעצרו, ומאותו רגע ואילך פעלו כוחות המשטרה כדי להצדיק את תחושתם, שהתובע הוא הפושע המבוקש".
- הפרקליטות לא ערכה בדיקה עצמאית של טיב הריאות - "אנשי הפרקליטות לא טרחו לבדוק את האמור בזכ"דים, והניחו כי אמת הוא. הנני מודעת ללחץ העבודה הרב המוטל על כתפי הפרקליטות, ובשונה מהתרשמותי לגבי התנהלות השוטרים, אינני סבורה בשום פנים ואופן כי הפרקליטים המלווים נתנו ידם לנסיונותיהם הבלתי נלאים של השוטרים להמציא ראיות יש מאין, אולם על פרקליטי הפרקליטות לזכור, כי הם משמשים שסתום ובקרה לעבודת המשטרה, ומעבר לעיסוק בדפים, בסופו של דבר, ניצב אדם, שגורלו תלוי בטיב ורמת החקירה המתנהלת בעניינו. בעניין אשר בפניי כשלה הפרקליטות בהערכת הראיות שעמדו בפניה".
- על המשטרה לזכור כי בשלב החקירה ניצב בפניה אדם חף מפשע, לפחות עד שתוכח אשמתו - "יובהר, כי אנו כחברה תרבותית מעוניינים במשטרה חוקרת חזקה, רצינית, אמינה ומהימנה, ואל לנו לפגוע בתפקודה. האינטרס שלנו כחברה תואם את האינטרס של המשטרה כגוף חוקר – אנו מצפים שהמשטרה תמצא את העבריינים, ותחקור ותאסוף את הראיות לצורך הרשעתם. אלא מאי? באותה מידה שחובה על המשטרה לאסןף ראיות לצורך הרשעת העבריינים, חובה עליה לזכור תמיד, כי בשלב זה של החקירה ניצב בפניה אדם חף מפשע, כך לפחות עד שתוכח אשמתו. אל לה להתעלם מראיות שיש בהן כדי לחזק את חפותו של הנחקר, ולעולם אל לה להחליט מראש, כי חשוד מסויים הינו העבריין המבוקש, ולחתור, בדרך לא דרך, להשגת ראיות יש מאין, כפי שנעשה במקרה זה".
- המשטרה לא ביצעה שורה של פעולת שהיו יכולות להוביל לשחרורו של התובע תוך זמן קצר מאד - "קרוב לוודאי, כי אילו הייתה המשטרה מציגה את היומן בפני התובע, סמוך למעצרו, הוא היה נזכר בפעולותיו ביום הגורלי, דבר שנמנע ממנו. קרוב לוודאי שאילו הייתה המשטרה מצליבה את נתוני פלטי שיחות טלפון הבזק והטלפון הנייד, ומבקשת איכון, היה מתברר מיד, כי התובע לא היה במקום האונס בשעת התרחשותו. עובדה היא, כי רק לאחר הגשת הערר לבית המשפט העליון, והתערבותם של פרקליטים אחרים בתיק, הובררו סוף סוף העובדות שהיה מקום לבררן מלכתחילה, מיד עם מעצרו של התובע, או בסמוך מאוד לאחר מכן, בירור פשוט אשר הביא בסופו של דבר לביטול כתב האישום כנגד התובע".
- התנהלותה של משטרת ישראל עלתה כדי רשלנות רבתי - המשטרה הפרה את חובת הזהירות שלה, בידתה ראיות, והייתה צריכה לצפות את הנזק אשר עלול להגרם לתובע כתוצאה מטפילת אשמת השווא עליו, ואת הנזק הבריאותי אשר עלול להגרם לו כתוצאה ממעצרו הממושך, הכאתו והשפלתו: "התנהלותם של שוטרי משטרת ישראל לא עמדה בסטנדרט ההתנהגות המצופה מהם, וחרגה לחלוטין ממתחם הסבירות, ואין כל ספק, כי התנהגותם הייתה בלתי ראויה, בלשון המעטה. ודוק: קביעותיי אינן מתבססות על בחינת עובדות המקרה "בתנאי מעבדה" או בחוכמה לאחר מעשה. אין כל ספק, כי בזמן אמת בידו השוטרים ראיות ושינו את המצב העובדתי, כדי לגרום למעצרו ולהרשעתו של התובע, והפרקליטות כשלה כאשר לא גילתה את פעולותיהם האסורות של שוטרי משטרת נתניה, ואף הסתמכה על פעולות אלו בהמליצה להגיש כנגד התובע כתב אישום".
- לתובע אין אשם תורם - בא-כוח המשטרה מבקש לקבוע כי לתובע אשם תורם "משמעותי" שכן הוא לא שיתף פעולה עם חוקריו, סירב לבצע פעולות חקירה נדרשות, וכבש את טענותיו: "אינני רואה את הדברים עין בעין עם הנתבעת. לא התרשמתי כי התובע לא שיתף פעולה עם חוקריו. התובע מיעט בדיבור, לא במטרה להסתיר עובדות מידיעת המשטרה, אלא פשוט משום שלא היה לו מה לומר והוא לא ידע כיצד להחלץ מהצרה שנפלה עליו. מתמלילי השיחות עולה בבירור, כי התובע התיש עצמו במחשבות, כדי להזכר בדבר מה אשר עשוי לסייע בידו, ופשוט לא נזכר. האם ניתן לפרש את התנהגותו כחוסר שיתוף פעולה ו/או כבישת עדות? לא ולא. היה ברור שהתובע רצה יותר מכל להשתחרר מהמעצר, ואילו היה זוכר פרטים שיש בהם כדי לסייע לו, היה מספרם לחוקרים. העובדה שלא עשה כן, היא הנותנת, שהוא לא זכר את העובדות העשויות לסייע בידו, ומכאן שתיקתו הלכאורית". בכל מקרה, משפחתו של התובע לא שקטה על השמרים, וניסתה ללא הרף לאתר הוכחה לכך שהתובע אינו מעורב במיוחס לו, "ולמרבה האירוניה והבושה, הם היו אלו שהתעקשו על עיון ביומנו של התובע, והם היו אלו שניסו לבדוק, באמצעיהם הם את פלטי שיחות הטלפון שהוזמנו על ידם, ולא על-ידי המשטרה".
- המשטרה לא "טעתה בשיקול דעתה", אלא פעלה בזדון - המשטרה טוענת בסיכומיה, כי גם אם נפלו בדרך החקירה פגמים ונעשו טעויות, אין מדובר בזדון, כי אם לכל היותר – בהפעלת שיקול דעת לקוי. אין לקבל אמירה זו. האם בידוי ראיות והמצאת זכ"דים שקריים לבית המשפט הינם טעות בשיקול דעתו?? לא ולא. אין מדובר בטעויות שנעשו מחמת שיקול דעת לקוי. מדובר בהתנהגות מכוונת, אשר מטרתה להמציא ראיות כנגד התובע בבחינת יש מאין, מחד-גיסא, והתעלמות מפעולות חקירה הכרחיות מאידך-גיסא. ודוק: בתיק המוצגים לא נמצאו הבקשות להזמנת פלטי הטלפון. פלטי הטלפון, שהם העומדים – או היו צריכים לעמוד – ביסוד החקירה, הוזמנו על-ידי משפחת התובע, ולא על-ידי המשטרה. לא זו אף זו, גם כאשר נמסרו פלטי טלפון בזק למשטרה, לא התייחסו אליהם חוקרי המשטרה. אין זאת טעות תמימה בשיקול דעת, כי אם התנהגות מגמתית שמטרתה להביא להרשעת התובע, תוך התעלמות מכוונת מקיומן של ראיות נוספות וחשובות, אותן ראיות שהביאו בסופו של דבר לביטול כתב האישום כנגד התובע.
- הנזק הנפשי אשר נגרם לתובע - התובע טען כי כתוצאה מהתרשלות המשטרה, נגרמו לו יסורים והפסדים כספיים. התובע לא נחקר על חלק זה בתצהירו ועל כן יש לקבל את דבריו כמות שהם. לטענת התובע, נגרמה לו נכות נפשית בשיעור של 30%, כתוצאה מהתרשלות המשטרה. עם זאת, בעקבות מינוי מומחה מטעם בית המשפט נקבעו לתובע 20 אחוזי נכות לשלוש שנים ועוד עשרה אחוזי נכות לצמיתות. כן נפסק לתובע פיצוי בגין עזרת בני משפחתו בסך של 50 אלף שקלים.
- הנזק הכלכלי אשר נגרם לתובע - התובע, אשר סיים לאחר מעצרו תואר ראשון בכלכלה, טען כי עקב מצבו הנפשי הוא אינו מסוגל למצוא עבודה ההולמת את כישוריו ועובד כמחסנאי. עו"ד רובינשטיין העיד כי התובע יצא מתא המעצר כשהוא "שבר כלי", ומעסיקו העיד כי לא ניתן לקדמו בשל בעיותיו התפקודיות וחוסר היוזמה. אין ספק, שהתובע אדם אינטלגנטי ומשכיל, אשר עובר למעצרו למד, ועבד בשתי משרות, הפך "לשבר כלי" כתוצאה מהאירועים נשוא כתב התביעה, והינו חסר יכולת למצות את הפוטנציאל הטמון בו, דבר אשר יגרום לו לעבוד בעבודות שאינן תואמות את השכלתו וכישוריו, ויגרום להפסד בהכנסתו". השופטת קבעה כי יש לפצות את התובע בכ 400 אלף שקל בשל הפסדי השכר הצפויים לו. כן נפסקו לתובע הוצאות בגין שהות במעצר בית – כ 100 אלף ש"ח, והוצאות בגין הטיפול הפסיכולוגי שעבר בסך של 133 אלף ש"ח. עם זאת, החזר הוצאות שכר לימוד לא נפסק לו שכן לא הוכח כי השינוי במגמת הלימוד – מראית חשבון לכלכלה, נבע מן המעצר.
- הפיצוי בגין כאב וסבל ועוגמת נפש לו זכאי התובע - "אינני רואה בעצם מעצרו של התובע משום מעשה רשלני או זדוני, המצדיק מתן פיצוי בגין עוגמת נפש. נוכח הודעתו של אבי הקטינה, היה הכרח לעצור את התובע כדי לברר האם הוא מעורב במעשים המתועבים שבוצעו בקטינה. אלא מאי? מעצר וחקירה לחוד, והתנהלות השוטרים ואופן ביצוע החקירה לחוד. אין כל הצדקה למסכת התלאות, הסבל, וההשפלה שעבר התובע במהלך מעצרו. התובע הוכה, הושפל, ואף הוכרח לאונן בנוכחות חוקריו. התנהגות זו אינה אנושית, ואין לה הצדקה או הסבר. התובע היה במשך ימים רבים במצב של חוסר אונים משווע נוכח התנהלותם הפסולה של השוטרים החוקרים, שבאה לידי ביטוי בבידוי ראיות ומסירת אינפורמציה שקרית לבתי המשפט, ניסיון "לשכנע" קטינים (ילדי המשפחה האתיופית שהתובע שימש כחונך פרויקט פר"ח לאחד מהם) להעיד שהתובע ביצע בהם מעשים מגונים, ומחדלים קשים ובלתי מוצדקים בביצוע מסדר זיהוי קולות, ועוד כהנה וכהנה, כפי שמתואר באריכות בפסק דין זה. התנהלות המשטרה גרמה לפגיעה קשה ביותר בזכותו של התובע לחופש ולכבוד, והטילה בו כתם חברתי בל יימחה". על כן, בראש נזק זה יש על המשטרה לפצות את התובע במיליון ומאה שקלים.
|