הרכב מורחב של 9 שופטי בג"צ הורה היום (ב', 14.6.04) לעיריות כרמיאל, טבריה ובית שמש לבחון מחדש את חוקי העזר העירוניים שחוקקו, האוסרים באופן מלא או חלקי על מכירת בשר חזיר וקבע קריטריונים, לפיהם בשכונות שבהן ישנו רוב המבקש לצרוך בשר חזיר או שאינו מתנגד לכך - אין לאסור את המכירה. גם שר הפנים נדרש לשקול מחדש את עמדתו.

השופטים קבעו עוד, כי בשכונה בה מרבית התושבים מבקשים לאסור מכירת חזיר - המכירה תיאסר. עד לסיום הבחינה המחודשת, קבעו השופטים, תוקפם של חוקי העזר מושעה וגם בערים אלה ניתן יהיה למכור חזיר בכל העיר. השופטים הדגישו, כי אינם נכנסים לשאלה האם חוקי העזר תואמים את 'חוק ההסמכה' או חורגים ממנו.

מדובר בפסק דין הדוחה למעשה את 4 העתירות שהגישו, בין היתר, חברי הכנסת מרינה סולודקין ויגאל יאסינוב, סיעת שינוי בכנסת, וחברת 'מעדני מניה תעשיות מוצרי בשר ונקניקים בע"מ', נגד חוקי העזר העירוניים בעיריות בית שמש, כרמיאל וטבריה, האוסרים על ממכר חזיר ומוצריו. לאחר התקנת חוקי העזר החדשים, יוכלו העותרים לשוב ולפנות לבג"צ, במידת הצורך.

השופטים שהכריעו בעתירות, בפסיקה שכבר מעוררת סערה ציבורית [ראו ידיעה נפרדת], הם: הנשיא אהרן ברק, תאודור אור, אליהו מצא, מישאל חשין, יעקב טירקל, דורית בייניש, אילה פרוקצ'יה, אדמונד לוי ומרים נאור. שניים מן השופטים (טירקל ולוי) הם חובשי כיפה, אולם החלטתו של הנשיא ברק נתקבלה בהסכמה פה-אחד, וכרגיל, לאף אחד מיתר השופטים לא היתה אפילו הערה להוסיף, גם בעניין עקרוני זה. מעבר להשלכות הציבוריות של הפסיקה, אגב, יהיו לה גם השלכות במישור הפלילי, עליהן נעמוד בהמשך.

באחד הדיונים הקודמים, התבטא השופט חשין בצורה מעוררת מחלוקת, שנתפסה בעיני רבים כחריגה מסמכות והבעת דעה אישית ולא משפטית. חשין אמר בדיון, בין היתר: "הרי היום הכל ארוז וסגור, לא תולים ראש חזיר בפתח החנות, אז היכן היא הפגיעה ברגשות?"; "זהו מצרך שצורכים אותו יום יום, על התושב להשיגו בחנות המכולת השכונתית ולא לחפש במקומות רחוקים מחוץ לעיר, זו לא פשרה"; "יש לבחון מחדש את הסטטוס קוו בנושא, לאור גלי העלייה מרוסיה".

השופטים קבעו קריטריונים לבחינה המחודשת

בהחלטתם, בחנו השופטים את שאלת האיזון בין הפגיעה בנוחיות אוכלי בשר החזיר וסוחריו, לבין הפגיעה ברגשות שאר תושבי העיר הסולדים מהחזיר וממכירתו. ואולם, גם לשופטים היה ברור שאי אפשר לקבוע מסמרות בעניין זה לכל הערים, והבחינה המחודשת של כל עיריה חייבת להתמקד בנתונים המקומיים שלה, ובהתאם לקריטריונים שהתווה הנשיא ברק.

בין היתר, על העיריות לבחון "את עוצמת הפגיעה ברגשותיהם של בני המקום (מאמינים ושאינם מאמינים כאחד) הנפגעים ממכירת בשר חזיר ומוצריו. עוצמתה של פגיעה זו אינה אחידה, והיא משתנה ממקום למקום ומאדם לאדם... עוצמת הפגיעה מושפעת מנתונים גיאוגרפיים, כגון המרחק בין מגורי אותם תושבים לבין המקום הקרוב ביותר בו ניתן למכור בשר חזיר ומוצריו".

בנוסף, על העיריה "לבחון את היקף הפגיעה הלכה למעשה בחופש העיסוק של כל אחד מהמוכרים בשר חזיר ומוצריו בתחומיה, וזאת על רקע מכלול עיסוקו, היקפו והשקעותיו אם מכירתם תאסר עליו. עליה לבחון את החלופות המעשיות העומדות לרשותם, ואת יכולתם לממש חלופות אלה".

"לבסוף, על-רקע עוצמת הפגיעה ברגשות מזה ועל-רקע היקף הפגיעה בזכויות האדם מזה, על העיריה לתת דעתה לשאלה אם ייקבע איסור על מכירת בשר חזיר ומוצריו אם לאו; ואם ייקבע איסור, האם הוא יהא מלא ('כל אזור שיפוטה') או חלקי ('חלק מסויים ממנו'). הכרעה זו צריכה לשקף את צביונה של העיר; את חלוקתה לשכונות, לאזורים ולרחובות שונים; את מידת החיים בצוותא, בתוך השכונות השונות, בין תושבים שרגשותיהם ייפגעו אם בשר חזיר ומוצריו יימכר בקרבתם לבין אלה שזכויותיהם ייפגעו אם בשר החזיר ומוצריו לא יימכרו בקרבתם; את הפתרונות המעשיים השונים שניתן לנקוט בהם, על-רקע הנתונים המאפיינים כל עיריה; את המרחקים וזמני הנסיעה בין מקום למקום; את האפשרות לייחד מקומות לממכר בשר חזיר ומוצריו בתוך השכונות השונות או מחוצה להן".

על מה המחלוקת?

עיריות טבריה, כרמיאל ובית שמש חוקקו חוקי עזר, שהם בבחינת חקיקת משנה, מכוח הסמכה מפורשת שניתנה להן בחקיקה ראשית של הכנסת [חוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת), תשי"ז-1956], בה נאמר כי "על-אף האמור בכל דין אחר, תהא רשות מקומית מוסמכת להתקין חוק עזר שיגביל או יאסור מכירת בשר חזיר ומוצריו הנועדים לאכילה". ואולם, שנה אחת לאחר חקיקת 'חוק ההסמכה', פסק בג"צ (129/57) בקביעה עקרונית, כי החוק תקף רק בשכונות בהן התושבים מעוניינים באיסור מכירת חזיר.

כ-50 עיריות ומועצות מקומיות עשו שימוש ב'חוק ההסמכה', וחוקקו בשנות ה-50' וה-60' חוקי עזר עירוניים האוסרים מכירת חזיר בתחומיהן, חוקים שבתי המשפט לא נזקקו להם במשך שנים, עד שבשנת 95' חוקקה עיריית נתניה חוק עזר האוסר באופן גורף על מכירת בשר חזיר בעיר. בית משפט השלום בנתניה (ת.פ. 1310/95)קבע באוקטובר 96', כי חוק העזר העירוני קובע איסור במידה העולה על הנדרש, בפוגעו בחופש העיסוק של סוחרי נתניה ובחירותם של תושבי נתניה והמבקרים בה בקובעו את האיסור באופן כולל ביחס לכל חלקי העיר, ולכן קבע כי אין לו תוקף.

על פסק הדין מהפכני זה לא הוגש ערעור ולא מתוך חוסר שימת לב, כי אם נוכח העובדה שמייד לאחריו התקיים דיון אצל היועץ המשפטי בממשלה, בהשתתפות פרקליטת המדינה, המשנים ליועץ המשפטי, אנשי פרקליטות והיועצת המשפטית לעיריית נתניה, שבסיכומו קבע היועץ כי אין לערער על פסק הדין, שכן תוצאתו נכונה אף ללא היזקקות לחוקי היסוד.

הנימוק להחלטת היועץ, שנסמך על חוות דעתו של המשנה דאז, מני מזוז: משהוקנה לרשות מקומית סמכות להגביל או לאסור מכירת בשר חזיר בכל שטח העיר או בחלק ממנה, מוטלת עליה החובה לשקול תחילה הגבלה רק לאזורים מסויימים ורק לאחר מכן את האפשרות של איסור גורף, בהתאם לעקרונות הסבירות והמידתיות ותוך התחשבות בהרכב האוכלוסיה ובצרכים והנהגים של כל מרכיבי האוכלוסיה.

למרות חוות הדעת, באחרונה החליטו כמה עיריות ובראשן עיריות אשקלון וטבריה, לאסור כליל על מכירת חזיר בכל העיר. בשנת 98' הגישה עיריית אשקלון כתבי אישום נגד 12 בעלי איטליזים שעברו על חוק העזר, ובית משפט השלום בעיר הרשיע אותם (ת.פ. 260/95). בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה את ערעורם (ע"פ 7182/98), ברוב דעות של שניים מול אחד. הדיון בערעור נוסף שהגישו לבית המשפט העליון הותלה עד שיפסוק בג"צ בארבע העתירות האמורות, ועל-פי ההחלטה בחוקיות חוקי העזר, יכריע בית המשפט העליון בערעור הפלילי האמור.

העותרים: דחקו את החנויות לאזורי התעשיה

בעתירות שהוגשו כעת לבג"צ טוענים העותרים, כי האיסור הגורף של עיריית טבריה אינו חוקי; וכי העיריות הרחיבו את האיסור בפועל והשאירו רק למראית עין אזורי תעשיה ושכונות חילוניות בהם מותר למכור חזיר. העותרים דורשים, כי המכירה בערים אלו תיעשה בכל רחבי העיר ללא הגבלה, ולא כפי שנעשה היום.

העתירות נשענות על חוות דעת שכתב מני מזוז, כאמור, בזמן שהיה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, בה נקבע כי חוק עזר שחל על כל שטח העיר מבלי להתייחס להרכב האוכלוסיה הספציפית, הוא אינו מידתי ופסול. במכתב ששיגר מזוז בשנת 93' ליועץ המשפטי למשרד הפנים, נכתב כי בטרם החלת חוק העזר העירוני, יש לבחון האם איסור זה מתחייב על-פי נתוני הרכב האוכלוסיה ביישוב.

"לשם הבהרת המצב המשפטי", כתב מזוז, "בטרם התקנת חוקי עזר האוסרים על מכירת חזיר ומוצריו, יש לבדוק אם איסור זה מתחייב על-פי נתוני הרכב האוכלוסיה ביישוב, צרכיה ומנהגיה, והאם לא ניתן להסתפק בהגבלה חלקית בלבד, היינו שהאיסור יחול רק באזורים מוגדרים".

"כן יש להנחות את הרשויות המקומיות, כי בעת הגשת חוק העזר לאישור שר הפנים, עליהן להמציא במצורף את הנתונים הדמוגרפיים והאחרים עליהן התבססה מועצת הרשות בקביעת היקף תחולת האיסור... בטרם הגשת חוק העזר על-ידכם למשרדינו לשם פרסום ברשומות, יש לקיים במשרדכם בדיקה שאכן חוק העזר עומד במבחן הסבירות והמידתיות ביחס לנתוני הרשות המקומית".

הרגישות לגבי החזיר דווקא במסורת היהודית

למה דווקא חזיר? על-פי ההלכה היהודית, החומרה שבאכילת חזיר אינה חמורה מזו שבאכילת חיה טמאה אחרת, והיא חמורה הרבה פחות מאכילת שקצים למשל. למרות זאת, הסתייגה מסורת ישראל לאורך אלפי שנים בשאט-נפש מן החזיר. חז"ל אפילו נמנעו מאיזכור השם חזיר, כשם שנמנעו מאיזכור שמו של ישו, וכינוהו "דבר אחר" (ישו זכה לכינוי "אותו האיש").

הסיבות העיקריות לכך שהחזיר נתפס כסמל הן, שסמלו של הליגיון העשירי של טיטוס, שהחריב את בית המקדש, היה חזיר; בשנת 167 לפני הספירה, אסר אנטיוכוס אפיפנס על קיום מצוות היהדות בארץ יהודה, השלטונות כפו על האוכלוסיה היהודית פולחנים אליליים ומאכלות אסורים - ובראש ובראשונה אכילת בשר חזיר ובית המקדש חולל. קלגסיו של אנטיוכוס שידלו וכפו יהודים להביא חזיר כקורבן לאלים, עד שקם מתתיהו בן-יוחנן והרים את דגל מרד החשמונאים; כמו כן, בימי האינקוויזיציה בספרד במאה ה-15, כפו הנוצרים שמד והסימן החיצוני לכך היה אכילת בשר חזיר. האנוסים נקראו אז "אוכלי חזיר".

בג"צ 953/01 ח"כ מרינה סולודקין ואח' נ' עיריית בית שמש ואח'