הרשויות המקומיות פתחו בשביתה פראית, חסרת רסן. אין מדובר רק בהפסקת השירותים במשרדי העירייה, אלא גם בהחשכת הרחובות מתאורה, תוך סיכון חייהם של הולכי רגל, נהגים ונוסעים, וגם - כן-כן: הפסקת עבודתם של מאבטחים בשערי בתי הספר והגנים, שוב, תוך סיכון חיים של התלמידים.
ההאפלה היזומה, שנועדה כביכול להילחם בממשלה בכלל ובמשרד האוצר בפרט, כבר גבתה מחיר-דמים: ילד בן 6 מעכו נפצע באורח, כשחצה בחשיכה רחוב בעיר זו; עוד אדם נפגע בצפון, גם כן בגין העלטה ברחובות.
הצעד הזה מצד ראשי הרשויות ראוי לכל גינוי. סיכון מכוון של חיי אדם הינו צעד חריג ובלתי אחראי. אדם שנוהג כך, אינו ראוי לכהן בראש רשות מקומית. ראש רשות שמפקיר חיי תושבי עירו, על-אף שנתנו אמונם בו, מפר את האמון שנתנו בו. ראש עיר שמעמיד בסכנה את ילדי הגן וילדי בית הספר, וחושף אותם - ביודעין, לפיגוע חבלני מצד מחבל-מתאבד, אינו ראוי למעמד זה. בכל הכבוד, ועם כל ההבנה, יש בכל זאת קו אדום אותו אסור לחצות: סיכון חיי אדם.
יו"ר השלטןן המקומי, עדי אלדר, התראיין באמצעי התקשורת, והלין על חוסר סולידריות מצד הערים הגדולות, החזקות, אלא שיש להן - שאינן סובלות מגרעונות, ושאינן מצטרפות לשביתה ואינן מאפילות את הרחובות. ואני שואל: על מה הוא מלין? מדוע תושב רמת גן, לדוגמא, שבחר בראש עיר שניהל היטב את ענייני העיר [ובחלק נכבד מהשנים אף השיג יתרות משמעותיות], צריך לסבסד ערים כושלות אחרות? מדוע תושב רמת גן צריך לחיות באפילה? האם הוא אחראי לניהול הכושל בעיר האחרת?
ראשי הרשויות המקומיות טוענים, כי הם נאלצים לפעול באופן שכזה בגלל המצוקה הכספית. את האחריות למצב הכספי של הרשויות, הם מגלגלים, למרבה הפרדוכס, לפיתחו של האוצר. וזה אבסורד: בכל הכבוד, ראש רשות מקומית אמור לתפקד כמו שר אוצר קטן. ראש הרשות הוא האחראי לגרעונות - במידה וישנם - והוא זה המקבל את כל הקרדיט, כאשר הוא משיג הישגים נאים. אלא שבמקומותינו, הכל הפוך: ראש העיר לשעבר, שלמה להט, מתכבד עד היום ומקבל את הקרדיט בשל הטיילת שהקים על חוף הים. ואילו הגרעונות הגדולים שנוצרו, חלקם הגדול בגין מימון הקמת אותה טיילת, מגולגלים, משום מה, לחובת האוצר. זו רק 'דוגמית' קטנה לעולם המשונה בו אנו חיים.
ראשי הרשויות מלינים שוב ושוב, כי האוצר נגס ב"מענקי האיזון" ויצר "חור גדול" שאינם יכולים לכסותו. אך גם כאן, אם מגלגלים עיניים. האמת שונה במידה רבה: מענקי האיזון נולדו כדי לכסות על הגרעונות שיצרו הרשויות, הן מחמת גביית מיסים חסרה, והן כדי לסייע במימון פרויקטים.
אבל, במשך השנים, הלכה ונוצרה בחלק ניכר מהרשויות פנקסנות מוזרה: הם לא עמדו על גביית המיסים מהתושבים, בסכומים הנדרשים, עשו הנחות בלתי מוצדקות, ובמשך השנים הוציאו חלק ניכר מהתושבים ממעגל משלמי מיסי הארנונה. וזה עוד לפני הנחות לחברים, למקורבים ולבעלי שררה. יותר מזה: הם הפכו את מנגנון גביית המיסים והתשלומים, למסח'רה - לאמצעי דרכו הם מסבסדים את הנזקים הנגרמים מהכישלונות שלהם.
ניקח לדוגמא חשבון מיסי ארנונה ומים, הנשלח למשקי בית בערים באזור גוש דן: עיון קצר בו מלמד, כי עבור המים, לדוגמא, מחייבים אותנו לשלם בערך פי 4-3 מעלות המים מחברת מקורות, הממשלתית. וזה אומר שמספסרים במחיר המים, כדי לכסות "חורים" אחרים.
השאלה עכשיו היא זו: מתי יתעוררו שם למעלה, בירושלים, ויעשו סוף למצב זה. הדעת נותנת, כי יש לערוך רביזיה מהותית בתחום השלטון המקומי. אם כבר "מענקי איזון" - לפחות לפעול בצורה מאוזנת.
הרעיון שלי: לשנות את מנגנון החיוב במיסים, כך שתשלומי המיסים ישולמו על-ידי משקי בית ישירות למשרד האוצר, והשירותים לאזרח ימומנו גם הם על-ידי האוצר. כך תוכל המדינה לתת שירותים לאזרח - עם או בלי עובדי הרשויות באמצע (כעובדים-מתווכים) - ולגבות מיסים ממשקי בית, איש איש כפי יכולתו ובמידת השירותים להם הוא נזקק.
