אריאל שרון זכה בניצחון סוחף על אהוד ברק בבחירות שנערכו בראשית פברואר 2001, וקיבל יותר מ-62 אחוזים מהקולות. במשך חמש השנים הבאות הוא ניהל את מדיניותה של ישראל אל נוכח מלחמת טרור בלתי פוסקת שניהלו נגדה כל הפלגים הפלשתינים העיקריים. שרון ניסה לנווט בין הצורך להגן על אזרחי ישראל, שנרצחו בפיגועים יומיומיים בקצב שלא היה מוכר עד אז, לבין רצונו להימנע מתגובה צבאית שתגרור אחריה התערבות בינלאומית לשמחת לבו של ערפאת. האיפוק שלו עורר ביקורת בתוך ממשלתו ומפלגתו ובמחנה הימין בכלל, ואף מחוצה להם. הביקורת הגיעה לשיא לאחר שבפיגוע התאבדות קשה במיוחד, בדיסקוטק בדולפינריום בתל אביב ב-1 יוני 2001, נרצחו 22 איש, רובם בני נוער, ואילו שרון התעקש להמשיך בהפסקת האש החד-צדדית שהכריז עליה זמן קצר קודם לכן, ב-22 במאי.

רק במרס 2002, לאחר ש-29 ישראלים נרצחו בפיגוע ליל הסדר במלון פארק בנתניה, ומספר ההרוגים הישראלים במלחמת הטרור הגיע ל-133, הורה שרון לצאת למבצע צבאי של ממש. מאפריל עד יולי של אותה שנה נרצחו בכל חודש, בממוצע, 42 ישראלים בידי מחבלים פלשתינים. לאחר מכן, בחמשת החודשים האחרונים של השנה, עדיין נרצחו 20 ישראלים בממוצע חודשי. המספר ירד בהדרגה במהלך שלוש השנים הבאות, שבהן הגבירה ישראל את פעולות ההתקפה וההגנה שלה גם יחד: לכדה חוליות טרור במקומות קינונן, סיכלה פיגועים באופן אקטיבי, ובמקביל החלה, בין השאר, בבניית גדר ההפרדה. ובכל זאת, מספרם הכולל של הקורבנות הישראלים מתחילת מלחמת הטרור בספטמבר 2000 ועד סוף שלטונו של שרון בראשית ינואר 2006 הוא מבהיל: יותר מאלף הרוגים, ואלפי פצועים שרבים מהם נותרו נכים.

ביילין-ערפאת: "סוג של אמון הדדי"

מלחמת הטרור של ערפאת גרמה לישראלים רבים שתמכו בתהליך אוסלו לפקוח את עיניהם, לזהות את התרמית הפלשתינית שביסוד תהליך השלום, ולהישיר מבט אל הסמטאות האפלות שאליהן נדחקה ישראל בגללו. אולם לא כל מאמיני אוסלו היו מוכנים לוותר על הזיותיהם. רבים מהם - בייחוד, שוב, בקֶרב האליטות התרבותיות, האקדמיות, הפוליטיות והעיתונאיות - דבקו באמונתם שהמפתח לשלום נמצא בוויתורים ישראלים, ואף הוסיפו לראות את ערפאת כ"פרטנר לשלום" שלהם.

ביוני 2001, סמוך לאחר פיגוע הדולפינריום, אמר יוסי ביילין בראיון לארי שביט: "אני חושב שאני יכול להגיד שיש לי עם ערפאת סוג של אמון הדדי. במידה גדולה מאוד אני כן סומך עליו". (חודש לאחר הפיגוע נחשף ברשת טלוויזיה גרמנית מכתב ששלח ערפאת להוריו של המחבל מהדולפינריום. בין היתר נאמר בו: "מבצע השהאדה שהפך את גופו לפצצה הוא מופת לגבריות ולהקרבה למען אללה ולמען המולדת".)

כשנה לאחר פרוץ מלחמת הטרור פתחה "קואליציית השלום", כפי שכינתה עצמה קבוצה של פעילים משלום עכשיו, ממרצ וממפלגת העבודה, בקמפיין תחת הכותרת "לצאת מהשטחים, לחזור לעצמנו". הקמפיין הטיף לנסיגה חד-צדדית מרצועת עזה ומרוב שטחי יהודה ושומרון, ולפתיחת משא-ומתן על בסיס חזרה לקו הירוק, פחות או יותר. אפילו בשלב זה של המלחמה האמינו פעילים אלו כי נתיב הוויתורים יוביל לקץ הסכסוך.

ישראלים נרצחו אז כמעט מדי יום; התקשורת הישראלית, וגם כלי תקשורת זרים, החלו סוף סוף לדווח על ההסתה לטרור ולהשמדת ישראל שהשתוללה בכלי התקשורת הרשמיים של הרשות הפלשתינית, בבתי הספר ובמסגדים; מלומדים כברנרד לואיס ורוברט ויסטריך כתבו על האנטישמיות החסלנית, שלמרות אוסלו מעודדים אותה הרשות הפלשתינית ומשטרים ערביים נוספים; וארגונים כגון הליגה נגד השמצה החלו לטפל בסוגיית הקריאות לג'נוסייד האנטישמי של הפלשתינים.

בדוח לוועד היהודי האמריקני סקר ויסטריך הצהרות של בכירים ברשות הפלשתינית ומשדרים של הטלוויזיה הפלשתינית, וציין: "אסור לפטור את דברי ההסתה והסילוף האנטישמיים הללו כאילו היו רק מהלך מחושב במסגרת המאבק המדיני בכיבוש הישראלי. האינתיפאדה האחרונה הוכיחה בבירור כי התמרמרותם של הפלשתינים, הערבים והמוסלמים על המדינה היהודית לא תיפתר באמצעות ויתורים טריטוריאליים ומדיניים מצד ישראל". אולם אבירי האמונה מתנועות השלום דבקו בשכנועם העמוק שהם יודעים טוב יותר, ושוויתורים ישראלים נאותים יובילו לשלום אמת.

כדי להגן על אמיתותיהם הישנות, נאלצו חסידי תנועות השלום למצוא לעצמם פלפולים פתלתלים ודחוקים. ממחיש אותם יפה מאמרו של עמוס עוז "יש כאן שתי מלחמות" מאביב 2002. עוז קובע שהפלשתינים מנהלים נגד ישראל שתי מלחמות: "האחת היא מלחמתו של העם הפלשתיני על זכותו להשתחרר מן הכיבוש ולכונן מדינה עצמאית. כל אדם הגון יתמוך במטרה הזאת. המלחמה האחרת היא מלחמתו של האיסלאם הפנאטי, מאירן עד עזה ומלבנון ועד קלקיליה, להשמדת ישראל ולעקירת העם היהודי ממולדתו. זו מלחמתה נפשעת אשר כל אדם הגון יתעב אותה". בניסיון להבהיר את התיאוריה הביזארית שלו כתב לאחר מכן שבמלחמה השנייה משתתף המיעוט האיסלאמי הקיצוני בקרב הפלשתינים, בעוד יתר הפלשתינים מצדדים רק במלחמה הראשונה וביעדיה הראויים. כזכור, ערפאת עצמו הוא שדחה את הצעותיהם של ברק ושל קלינטון, והוא, בתמיכתה הברורה של כמעט כל הציבוריות הפלשתינית, זה שהתעקש על "זכות השיבה" שעוז מודה שהיא מתכון לחורבן-ישראל. אולי משום כך הוסיף עוז, למרות אי-העקביות שבדבר, כי "יאסר ערפאת ואנשיו מנהלים את שתי המלחמות האלה כאחת, מנהלים אותן בעת ובעונה אחת".

עוד אחד מנאמניה של אמונת השלום בקרב האליטה הספרותית הוא דוד גרוסמן. גרוסמן טען שמלחמת הטרור פרצה משום שישראל לא הייתה נדיבה דיה בנסיגותיה. את קוראיו בישראל ובעיתונות הבינלאומית החכים עוד, בקובעו שקורבנות הטרור מתו למען המתנחלים. "משיחותיי עם מנהיגים פלשתינים", הבטיח עוד לקוראיו, "אני משוכנע שעדיין יש סיכוי לשלום" - אם רק תעשה ישראל את הדבר הנכון ותשוב אל הקו הירוק.

גרוסמן טען שהטלת האשמה במלחמת הטרור על הפלשתינים פירושה התעלמות מ-33 שנות כיבוש ישראלי שקדמו לה. חולשתה של טענה זו זועקת, שכן היעדים שהציבה לעצמה ההנהגה הפלשתינית והציגה אותה בפני בני עמה לפני אוסלו ואחריו גם יחד היו אותם יעדים שאש"ף הציג גם לפני מלחמת ששת הימים וה"כיבוש".

מנגד, טען גרוסמן, מי שמסיר מהישראלים את האחריות למלחמת הטרור הוא בעצם גזען, שכן הוא טוען בעקיפין שהפלשתינים אלימים מטבעם. טיעון מופרך ומכוער זה מתעלם לחלוטין, כמובן, מהעובדה שהאלימות הפלשתינית היא פרי אינדוקטרינציה והסתה. על-פי אותו היגיון של גרוסמן אפשר גם לומר כי מי שמסיר מהיהודים את האחריות לאנטישמיות הנאצית הוא גזען, שכן הוא טוען בעצם שהגרמנים אנטישמים מטבעם.

גם במסדרונות האקדמיה הוסיפו קנאי "תהליך השלום" להאמין שהאשמה עצמית ותיקון עצמי של ישראל יובילו אל השלום הנכסף. אחד מהם היה רון פונדק, מיוזמי תהליך אוסלו וממוביליו בראשיתו. בספטמבר 2002, שנתיים לאחר תחילת המלחמה, סיפר פונדק כי רק על דבר אחד בתהליך אוסלו הוא מתחרט. הוא לא התכוון לקריאתו השגויה של כוונות הפלשתינים. חרטתו גם לא הייתה על כך שלא הוקם מנגנון שיכפה על הפלשתינים להילחם נגד ההסתה והטרור. הדבר האחד שפונדק התחרט עליו הוא שבהסכמי אוסלו לא הוטל איסור על בנייה בהתנחלויות.

זאב שטרנהל, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית, סירב אף הוא להאמין להצהרותיהם המפורשות, והמתורגמות גם למעשים, של הפלשתינים עצמם. קודם לכן, ב-1998, כתב שטרנהל שהגרסה הישראלית ללאומנות היא גרסה "מתונה במידה יוצאת דופן", ובכל זאת אילו היו הישראלים מרככים עוד את שאיפותיהם הלאומיות היה נמנע הסכסוך הערבי-ישראלי. במאמר מיוני 2001 טען שטרנהל כי "כל ההנהגה הפלשתינית יודעת שהתביעה לזכות שיבה אינה אלא רטוריקה ריקה, לא משום שהפלשתינים לא היו רוצים לחזור ליפו ולחיפה, אלא משום שהם יודעים שהדבר אינו אפשרי. באורח מוזר, אכן יש מקומות שבהם החלו מתייחסים אל הדברים ברצינות: בסלונים של האליטות הישראליות. כאן איבדו את הצפון. האם זה עניין של חולשה אידיאולוגית, או בעיה של חוסר אופי"?

שלא במפתיע, אותם אקדמאים, עיתונאים, פוליטיקאים ומעצבי דעת קהל אחרים בישראל שבחרו להציג את ההתנחלויות כמכשול העיקרי לשלום הפגינו אדישות כלפי הירצחם של מתנחלים רבים במלחמת הטרור של ערפאת. שטרנהל הלך עוד צעד קדימה. במאמר בהארץ (21.5.2001) ציין, שלוּ נהגו הפלשתינים בתבונה, היו ממקדים את התקפותיהם האלימות במתנחלים בלבד. המתנחלים, מסתבר, חסמו לשטרנהל את הדרך אל הפנטזיות שלו, ולכן מוכן היה לוותר עליהם.

באותו עיתון, חודש לאחר מכן, גינה ארי שביט את אדישותו של "מחנה השלום" לרצח מתנחלים, בהם נשים וילדים רבים. "זה חודשים אחדים, כמעט מדי יום, נרצחים אזרחים ישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק בידי בעלי בריתה ההיסטוריים של תנועת השלום הישראלית, ותנועת השלום הישראלית שותקת", כתב. "שותקים גם ארגוני זכויות האדם הישראלים. האנשים הטובים של ארגוני זכויות האדם, אשר לימדו אותנו במשך שנים שאין להפלות בין דם לדם, מוכיחים כעת יום יום שלהם עצמם אין כל קושי לעשות זאת. שהרי אותם ארגונים שבמשך שנים דיווחו לנו, בדין, על כל מעשה עוולה שנעשה בכל מחסום בשטחים... אינם מוצאים די מקום בלבם כדי לתאר ולו מקרה אחד של רצח יהודים בכבישים בידי חוליות המוות המיוחדות של הדיקטטורה הפלשתינית... ואולם לא רק ארגוני זכויות האדם הישראלים שותקים. שותקים גם אנשי הרוח הישראלים ומרבית בעלי הטורים... השתיקה הזאת היא שתיקה בלתי נסלחת. שתיקה מקפיאת דם. והיא מעוררת את השאלה, האם מה ששווק כאן בעשורים האחרונים כליברליות-הומניסטית אכן היה כזה. והאם מה שהוצג כאן כערך המקודש של אוניברסליות לא היה אלא ערך פרטיקולרי מאוד, שבא לשרת את צרכיה המסוימים של כת מסוימת של נאורים".

אשליית השליטה במצב בלתי נשלט

מאמרו של שביט לא הרחיב בדבר מטרתה הפוליטית של אותה שתיקה, וגם לא איזכר את המלצתו של שטרנהל - האיש שלא סתם שתק. מאמר מערכת ב"ג'רוזלם פוסט", שהופיע לאחר כחצי שנה שבה ספגו המתנחלים עוד קורבנות רבים, נגע בשני אלו: "שטרנהל ביטא גם את ההיגיון הצרוף שבזריקת המתיישבים לכלבים: 'בדרך זו היו הפלשתינים משרטטים בעצמם את פרופיל הפתרון שממילא יושג בעתיד: הקו הירוק המתוקן יהיה גבול בינלאומי, ושטחים יוחלפו כדי לפצות את הפלשתינים על האדמות שכבר סופחו לישראל ואולי עוד יסופחו'. במילים אחרות, הסכסוך הערבי ישראלי הוא סכסוך גבולות; המתנחלים חוסמים את האפשרות לפשרה טריטוריאלית; ולכן, אם להמשיך קו מחשבה זה, הם מכשול אסטרטגי לשלום, אולי יותר מהטרור עצמו, שאותו אפשר, תיאורטית, לבלום בכל עת... "[אולם] היום ברור מעל לכל ויכוח, שהנחת היסוד של אוסלו... שהסכסוך הוא סכסוך גבולות - הופרכה. בשנת 2000 דחו הפלשתינים הצעת נסיגה ישראלית שהיא כניעה כמעט מוחלטת. וכדי שלאיש לא יהיה ספק בכוונתם, אף פתחו במלחמה.

"... גם אם לא היו התנחלויות הייתה מלחמה ... ההיטפלות העקשנית להתנחלויות, היטפלות שגם מפלגת העבודה שותפה לה, היא בריחה מהתמודדות עם המקור האמיתי לסכסוך: הסירוב להכיר בלגיטימיות של מדינת ישראל כבית הקבע של העם היהודי". המניע לאותה "בריחה", ההסבר לאותה "היטפלות עיקשת להתנחלויות", נעוץ, שוב, במשאלה להאמין, כמו הילד המוכה, שמצב שלמעשה הוא בלתי נשלט נמצא בשליטתך. להודות בכך שסוגיית הליבה היא סירובם של אויבי ישראל להכיר בה כביתו של העם היהודי, פירושו להכיר בעובדה שרק הצד השני יכול להחליט מתי הסכסוך יבוא אל קצו. לעומת זאת, לשכנע את עצמך שמוקד הסכסוך הוא ההתנחלויות, פירושו לתחזק את הפנטזיה שישראל מסוגלת להגיע לשלום במו מעשיה. מחירה הגבוה של הפנטזיה מומחש, כמובן, במחיר הדמים שגבו מישראל הליכתה להסכמי אוסלו וצעידתה המתמשכת בנתיב אוסלו גם כשהמציאות טפחה על פניה.

הירידה ההדרגתית במספר קורבנות הטרור הפלשתיני מאמצע 2002 ואילך לא הייתה בשום אופן שיקוף של ירידה במאמץ הפלשתיני לפגע. היא הייתה, כפי שהזכרנו, פרי התגובה הישראלית ההתקפית וההגנתית הנמרצת, ממבצע חומת מגן ואילך.

התמסרותם של ערפאת ואנשיו למלחמת הטרור הבהירה מעל לכל שמץ של ספק כי לישראל לא יהיה בעתיד הנראה לעין שותף כלשהו למשא-ומתן. ראש הממשלה שרון טען, לאחר זמן, שמציאות זו הייתה הגורם המרכזי להולדתו של רעיון הנסיגה החד-צדדית.