רם עמנואל הוא, כנראה, האמריקני השנוא ביותר על צמרת ישראל. הוא נחשב למתנגד המסוכן ביותר לממשלת-נתניהו בבית הלבן. בחדרי-חדרים - אם להאמין לתקשורת - מכתירים אותו בתוארי-גנאי אנטישמיים. "יהודון" הוא אחד מהם. הוא מה שנקרא בעגה הציונית "יהודי השונא את עצמו".
ופתאום רואה אותו הציבור הישראלי מטייל בגליל במכנסיים קצרים. הוא עלה לרמת-הגולן הכבושה, מקום שדיפלומטים זרים נמנעים מלבקר בו. צה"ל הטיס אותו בין מחנותיו. הוא התפלל ליד הכותל. ממש תייר יהודי טוב מאמריקה.
בנו של עמנואל הגיע לגיל בר-מצווה, והיכן מתאים יותר לחגוג את המאורע מאשר בארץ-ישראל, שם היה סבו חבר באצ"ל - ארגון שממשלת ארצות-הברית הייתה בוודאי מכניסה אותו לרשימת ארגוני-הטרור, כמו חמאס בימינו.
בקיצור, היהודון השונא-עצמו התגלה כציוני בעל לב יהודי חם, מעריץ צה"ל ותומך בסיפוח הגולן.
הביקור לא היה, כמובן, קפריזה מקרית. הוא מצטרף לשורת מחוות של
ברק אובמה, שמטרתן לרכוש את לב היהודים ערב הבחירות לקונגרס.
נראה שבאיזשהו שלב, לפני כמה חודשים, הגיע אובמה למסקנה שבסיבוב הראשון בקרב עם
בנימין נתניהו הוא הפסיד, ושכדאי לדחות את המשך העימות למועד אחר.
הוא עצמו ניסח זאת בשיחה עם מנהיגים יהודיים: בתחילת דרכו במזרח התיכון דרך על מוקשים. הוא למד לקח.
הלקח התבטא במערכת חנופה מחושבת: הוא הזמין לארוחה פרטית בבית-הלבן את "מר שואה" בכבודו ובעצמו, אלי ויזל. יתכן ששוחחו שם על חוויות משותפות, למשל על "איך לקבל פרס-נובל לשלום ולשמור על ארשת רצינית". תרומתו של ויזל לשלום היא אחת החידות הגדולות של היקום (דעתי שלי על ויזל מתמצית בעובדה שהמצאתי במיוחד בשבילו מילה עברית חדשה: "שואן").
אחר-כך קיים אובמה כמה שיחות עם "מנהיגים יהודיים", וסיפר להם על מסירותו לביטחון המדינה היהודית, הערכתו לבנימין נתניהו ואהבתו לישראל בכלל. לא חשוב שזה עתה התפרסם מחקר מעמיק המגלה שאותם "מנהיגים" מייצגים בעיקר את עצמם - הרוב הגדול של הדור היהודי הצעיר בארצות-הברית מתנגד למדיניותה של ממשלת-ישראל, ומנוכר יותר ויותר ממדינת-ישראל בכלל.
שליחת איש-האמון מס' 1 של אובמה לישראל בתחפושת ציונית, והזמנת נתניהו לביקור בבית הלבן, הם שלבים נוספים במסע זה. מה המטרה? זה ברור כשמש.
ביום ה-2 בנובמבר, יום-השנה ה-93 של הצהרת-בלפור, תתקיימנה בארצות-הברית הבחירות הדו-שנתיות, שבהן ייבחרו כל חברי בית-הנבחרים ו-34 מהסנאטורים.
לגבי אובמה, יש לבחירות אלה חשיבות עצומה. במקרה הגרוע, יאבדו הדמוקרטים את שליטתם באחד משני בתי-הקונגרס, כך שאובמה לא יהיה עוד מסוגל להעביר את רוב החוקים שהוא חפץ בהם. התוצאה הטובה ביותר שהוא יכול לצפות לה היא שהרוב הדמוקרטי בשני בתי הקונגרס יצטמצם, דבר שיקשה עליו מאוד.
איפא"ק כבר הוכיח את יכולתו להשפיע על תוצאות הבחירות. כשהוא מחליט להפיל חבר-קונגרס, זהו סופו הפוליטי. כשהארגון מרכז את מלוא עוצמתו הכלכלית והפוליטית במקום מסוים, הוא כמעט כל-יכול.
עכשיו זקוק אובמה לכל חבר-קונגרס ולכל סנאטור. לשם כך הוא צריך לנטרל את השדולה. מחיר חגיגת בר-המצווה של משפחות עמנואל הוא הוצאה זניחה במערכה זו.
כשאובמה אומר שהוא דרך על מוקש, הוא מתכוון למוקש ששמו איפא"ק. התופעה עצמה אינה חדשה. היא חוזרת על עצמה כל ארבע שנים, ולפעמים גם כל שנתיים.
מאז יומה הראשון של מדינת-ישראל, יודעות כל ממשלותיה ששנת-בחירות בארצות-הברית מעניקה להן הזדמנות פוליטית שאין דומה לה.
ישראל קמה במאי 1948, חצי שנה לפני הבחירות בארצות-הברית. הארי טרומן היה במצב קריטי. רבים היו בטוחים במפלתו. היה לו צורך נואש בכסף. כמה יהודים עשירים הצילו אותו, והוא ניצח כמעט על חודו של קול.
כל יועציו המדיניים והצבאיים של טרומן יעצו לו שלא לתמוך בעצמאות ישראל. אבל טרומן הכיר בה (אומנם רק "דה פקטו") מיד עם ההכרזה על הקמתה.
מאז ועד היום, כאשר ממשלת-ישראל זקוקה לתמיכת ארצות-הברית בעניין השנוי במחלוקת, היא מכוונת את המועד לשנת-בחירות אמריקנית. זה הצליח כמעט תמיד. החריג: שבוע לפני הבחירות באמריקה ב-1956, פלשה ממשלת בן-גוריון (בעצת
שמעון פרס) לסיני, במסגרת קנוניה סודית עם צרפת ובריטניה. החשבון: שום פוליטיקאי אמריקני לא יעז להתנגד לישראל ערב בחירות.
זאת הייתה טעות. הנשיא דוויט אייזנהאוור, מצביא מהולל, היה בטוח בבחירתו מחדש. לכן הוא צפצף על השדולה היהודית, הגיש לישראל אולטימאום משותף עם נשיא ברית-המועצות, והוציא את בן-גוריון מסיני ומרצועת-עזה.
מי שחשב שאובמה יהיה אייזנהאוור שני, טעה. למרות כמה הצלחות מרשימות, מצבו הפוליטי רחוק מלהיות מזהיר. גם אסון-הנפט במפרץ מקסיקו אינו מוסיף לו בריאות פוליטית. כפוליטיקאי מציאותי, החליט שלא זה הזמן המתאים לעימות עם הממסד היהודי. אולי נזכר בעצתו הנבונה של מאקיאוולי: אם אינך מסוגל להרוג את האריה, אל תתגרה בו.
ואולם, עוד לפני הבחירות מונח על דרכו של אובמה מוקש ענק: סוף תקופת ההקפאה. כאשר כפה אובמה על נתניהו את הקפאת ההתנחלויות בגדה המערבית (ובאופן בלתי-רשמי גם בירושלים המזרחית), נקבעה תקופה של עשרה חודשים, וזו מסתיימת בחודש ספטמבר.
בספטמבר יעמוד נתניהו מול לחץ עצום מצד המתנחלים ובעלי-בריתם להתחיל מיד לבנות מחדש. "ממה אתה מפחד?" יאמרו לו. "חודשיים לפני הבחירות, אובמה לא יעז אפילו לצייץ! אם לא עכשיו, אימתי?".
המצב בישראל מגביר פיתוי זה. נדמה כי "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר". אין פיגועים. הכלכלה שלנו פורחת. למרות גילויי-האיבה נגדה ודברי-הביקורת עליה בעולם, המעמד המדיני של ישראל איתן. השבוע התקבלה ישראל ל-
OECD, המועדון הכלכלי הכי-יוקרתי בעולם. אובמה נכנע. כשפיקוד-העורף ערך השבוע תרגיל כלל-ארצי לקראת אפשרות של מלחמה בכל החזיתות, האזרחים קרצו ולא טרחו לרדת למקלט.
הפיתוי לחדש את הבנייה בהתנחלויות גדול. אבל נתניהו יחשוב גם על היום שלמחרת הבחירות. וכך יעשה גם אובמה.
ואכן, מה יקרה יום אחרי הבחירות? לדעת האופטימיסטים, באותו בוקר ייפתח עידן חדש. לא תהיינה צפויות עוד בחירות עד לנובמבר 2012, כאשר אובמה יעמוד לבחירה מחדש. במשך שנה שלמה, לפחות, יוכל לפעול באופן חופשי.
זהו "חלון של הזדמנויות", חלון פתוח לרווחה. בזמן הזה יוכל אובמה להגשים את תקוותו לכונן שלום ולהציל את מעמדה של ארצות-הברית במזרח התיכון. הוא יוכל גם, כבונוס, לפרוק את זעמו המצטבר על נתניהו וחבורתו.
לפי תחזית זו, בשנה האחת הזאת, מסוף 2010 עד סוף 2011, תתחולל המערכה הסופית של הדרמה: אובמה יציג תוכנית-שלום אמריקנית, הלחץ על ממשלת ישראל יגבר, המדינה תצטרך לבחור סופית בין שלום לבין שטחים, השלום ייצא סוף-סוף לדרך.
אך יש גם תחזית הפוכה: אובמה ימשיך לאכזב, כפי שאיכזב עד עכשיו. הוא כבר יחשוב על הבחירות הבאות לנשיאות, וימשיך לפחד מפני איפא"ק.
לתחזית זו יש על מה לסמוך. עוד בנעוריי השביע אותי אבי: לעולם, לעולם אל תיכנע לסחיטה. מי שמשלם פעם אחת לסחטן, ימשיך לשלם עד סוף ימיו. הסחטן לעולם אינו מרפה מקורבנו. במהלך חיי השתדלתי לנהוג לפי עצה זו. הטכניקה שלי היא זאת: כשמישהו מנסה לסחוט אותי ומאיים להרע לי, אני מדמיין לעצמי שהוא כבר הגשים את איומו. כך מאבד האיום את עוקצו.
איפא"ק סוחט את אובמה, ועד כה הצליח. הוא ימשיך בזה גם אחרי נובמבר. מוטב לאובמה להתמודד עם האתגר ולהחליט: לא עוד. האם יהיה לו הכוח הנפשי לכך? אינני יודע. אני מקווה.
