לכאורה זו סתם תוכנית רדיו, משעשעת למדי, שעה של פטפוטים לפני הצהריים. לא צריך להתרגש. אך כאשר נוצרת תחושה, לא מחייבת, שמדובר במשהו החורג מן העניין עצמו, כדאי אולי להתייחס. לכן מתבקש להוסיף עוד מילה ל"מילה האחרונה".
זה התחיל לפני 12 שנה, ברצון לסכם את רצף שידורי האקטואליה בגלי-צה"ל בשיחה קלה ולא מחייבת, משוחררת מתקינות פוליטית (נדמה לי שהביטוי עדיין לא היה קיים במתכונת המוכרת היום). כדי ליצור עניין הצמידו שניים על-פי החלוקות (אז עדיין לא הכירו את המונח "שסעים") המקובלות בחברה: ימין-שמאל, דתי-חילוני, מזרחי-אשכנזי.
ברשימת המשתתפים מצאנו את
יאיר לפיד ,גידי גוב, נרי ליבנה,
אורי אורבך, מודי בר-און, רונה תמיר, דפנה שפיגלמן, גיא מרוז ועוד רבים וטובים. כולם מצליחים ומוצלחים, כולם רהוטים, ולכולם יש כמובן דעה על כל מה שקורה כאן, ונחמד, ולפעמים אפילו מעניין, לשמוע מה יש להם לומר על ענייני היום וסביבם. במשך השנים הידלדלה הרשימה, והיום היא כוללת בעיקר את אברי גלעד וג'קי לוי, את
עירית לינור ואת קובי אריאלי, ופה ושם גם את ערן סבאג ואבישי בן-חיים. ואם שכחתי מישהו אני מתנצלת.
העימותים שפרצו שם במשך השנים היו מרעננים, בעיקר אלו שבין דתיים לחילונים מוצהרים. בסך-הכל הרי החלוקה הזאת מזמינה חידודי לשון חביבים. כל אחד יודע את מקומו ואת תפקידו, אפשר לצחוק זה על זה, ובעיקר לדעת שבעצם זה לא ממש משנה. זה העיקרון המרכזי, לא לנסות להזיז משהו או מישהו, אלא לשעשע.
אז זהו, שכבר מזמן זה לא חביב ולא משעשע. שני החילונים בחבורה שנשארה התחילו כטוקן-שמאלנים, אבל מזמן נטשו את המחנה שהם אמורים לייצג, כביכול, כל אחד ואחת מטעמיו וטעמיה. הטעמים הללו לא ממש חשובים. כולנו עוברים תהליכים ומשנים עמדות מכל כיוון ובכל נושא, ומעניין לפעמים לעקוב אחר תהליכים כאלה אצל אחרים.
אלא שמאז שנעלמו העימותים והשתררה אחדות דעים, הולך ופוחת העניין. כבר לא צריך לנמק שום עמדה, לא להסביר, לא להציע מחשבה שאף אחד לא העלה קודם, והדבר היחיד שנותר הוא תחרות של חידודים וביטויי שנאה לגוש האחר, שחוזר להיות גוש ולא אוסף של אנשים ודעות. השאלה היחידה שנותרת היא לא למי יש משהו חדש לומר, אלא למי יש ניסוח חריף יותר, למי יש שמות תואר רחוקים יותר, בוטים יותר. וזה מה שעצוב, וזה מה שחורג ממסגרת של שעת פטפוט לא מזיקה.
ככל שמסגרות התקשורת, בעיקר זו האלקטרונית, רחבות יותר ומאפשרות לכאורה יותר זמן ליותר אנשים וליותר עמדות, כך הולכות רשימות הדוברים והמרואיינים ומתקצרות, וממילא גם טווח הדעות שאנחנו נחשפים אליהן מתכווץ.
הדברים לא אמורים בהכרח בחלוקת ימין-שמאל ההיסטורית ההיא. ממילא החלוקה הזאת מאבדת את משמעותה במובנים רבים. ככל שהחברה האזרחית גדלה וצומחת, ומצמיחה מתוכה מנהיגים ומנהיגות מרתקים, חכמים ורהוטים, כך נסגרים בפניה חלונות התקשורת.
מי שמרשה לעצמו להתנתק מהמשבצות המוכרות שלפני עשרים שנה, מגלה עולם מסעיר ומרגש, אבל הוא לא ימצא אותו בתקשורת. כי למה להתאמץ אם אפשר שוב לדבר על השמאלנים ההזויים ושונאי עצמם ועל החרדים הטפילים וכמובן על הערבים, שאילו רק היו נעלמים מהשטח יום אחד, היה מצבנו הרבה יותר טוב.
הבעיה היחידה היא שהדוברים אינם שמים לב עד כמה תחרויות הסיסמאות האלה משעממות, וזו הסכנה הגדולה ביותר שיכולה לרחף מעל תוכניות פטפוט כאלה. השעמום.
עוד בנושא:
