בחודש אוגוסט 2005 פינתה ממשלת ישראל, במהלך כואב וטראומטי, 1,940 משפחות של אזרחים ישראלים, כ– 9,000 נפש, מ–22 יישובים בחבל עזה ומארבעה יישובים בצפון השומרון. המפונים - גברים, נשים, ילדים וקשישים - גרו ביישובים שפונו במשך שנים רבות, חלקם כשלושה עשורים. הם נקרעו מביתם וממרכז עולמם. לרבים מהם גרם הפינוי טראומה נפשית עמוקה. עבור חלקם נלווה לשבר הנפשי גם שבר דתי, משפחתי, כלכלי ואידאולוגי קשה.
הפינוי בוצע במסגרת "תוכנית ההינתקות", שהוצגה בפומבי לראשונה כעשרים חודשים קודם לכן, על–ידי ראש–הממשלה
אריאל שרון. פינוי היישובים, שהוקמו בעידודן של ממשלות ישראל השונות וזכו במשך שנים ארוכות לתמיכתן, בוצע על יסוד החלטת הממשלה ומכוח חוק הכנסת, לשם השגת מטרות ציבוריות, ובהן מטרות ביטחוניות ומדיניות. הפינוי הוצא אל הפועל באמצעות צה"ל והמשטרה, ואילו על הטיפול במפונים הופקדה יחידה מינהלית מיוחדת - מינהלת סל"ע (כיום: מינהלת תנופה) - שהוקמה במשרד ראש–הממשלה למטרה זו, כשנה לפני ביצוע הפינוי. רוב המפונים התנגדו לפינוי - הגם שעשו זאת, בדרך כלל, ללא אלימות פיזית - והפינוי נכפה עליהם בכוח, במסגרת מבצע שהושלם בתוך תשעה ימים.
מאז הפינוי חלפו כמעט חמש שנים, אך שיקום מרבית המפונים טרם נסתיים.
בדוח ביקורת מיוחד שהגיש מבקר המדינה במרס 2006 , בדוח נוסף שהגיש במאי 2007 ובדוח משלים שהגיש ב–7 בינואר 2009 , הצביע המבקר על ליקויים נמשכים בטיפול רשויות המדינה בשיקום המפונים. עם קבלת הדוח המשלים של המבקר (ב–7 בינואר 2009), ובהתאם לסמכותה לפי סעיף 14 ב 1 לחוק מבקר המדינה,
תשי"ח-1958 נוסח משולב, החליטה הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בנושא טיפולן של הרשויות המוסמכות במפוני גוש קטיף וצפון השומרון (להלן: ועדת החקירה או הוועדה).
בהחלטה נוספת, מ–23 בפברואר 2009, קבעה הוועדה לענייני ביקורת המדינה את כתב סמכותה של ועדת החקירה, ובו–ביום החליטה נשיאת בית המשפט העליון למנות את חברי ועדת החקירה. כיושב–ראש הוועדה מונה המשנה–לנשיא בית המשפט העליון בדימוס השופט
אליהו מצא וכחברי הוועדה מונו ד"ר
שמעון רביד ופרופ' ידידיה צ. שטרן. בכתב הסמכות של הוועדה 10 נקבע כך:
- א . הוועדה תחקור, תקבע ממצאים ומסקנות וככל שתמצא לנכון
תגיש המלצות, בכל הנוגע לסיוע למפונים בעניינים הנוגעים ליישובם, לרבות מיגון היישובים והמעבר ליישובי קבע, והטיפול
בצורכיהם בתחומי חקלאות, עסקים, תעסוקה ורווחה, הכול על
בסיס הדוח הנפרד הנוכחי והדוח שהוגש על–ידי מבקר המדינה במרס 2006.
- ב. הוועדה תוכל להגיש לוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת ולממשלה המלצות בעקבות ממצאיה ומסקנותיה, ככל שתמצא לנכון. הוועדה תהא רשאית להגיש גם ממצאים, מסקנות והמלצות ביניים, בהתחשב בחשיבות הטיפול המהיר בנושא, אם תמצא זאת לנכון. עם הקמתה פירסמה הוועדה פנייה לציבור הרחב, להעביר אליה כל חומר ומידע רלוונטיים לנושא החקירה; וכעבור זמן חזרה ופירסמה פניות דומות נוספות.
חוקרים שמינתה הוועדה אספו חומר וגבו עדויות מפיהם של קרוב ל–400 עדים.
כן נשמעו בפני הוועדה 105 עדויות, במהלך 38 ישיבות פומביות שקיימה בין החודשים מאי 2009 לפברואר 2010. כמו-כן קיימה הוועדה שלושה סיורים באתרים הזמניים ובאתרי הקבע העיקריים של המפונים, מדרום הארץ ועד לצפונה; כן ערכו חוקרי הוועדה מספר סיורים נוספים.
נוכח החשיבות שייחסה למהירות הטיפול בענייני המפונים, הודיעה ועדת החקירה, ב–29 ביולי 2009, כי המועד האחרון לפניות הציבור אליה בבקשות למתן עדות או למסירת חומר בכתב יהיה 31 באוגוסט 2009 , וזאת מבלי לגרוע מיכולתה של הוועדה לזמן עדים ולקבל חומר בכתב גם לאחר מועד זה. כן הודיעה הוועדה, כי בכוונתה לפרסם בתוך כשלושה חודשים דוח ראשון, שבגדרו תתייחס לחלק מןהנושאים שהתבקשה לבדוק.
ואכן, בתאריך 16 בספטמבר 2009 חתמו חברי הוועדה על דין וחשבון ביניים (להלן: דוח הביניים), והגישו אותו ב–29 בספטמבר 2009 לשלוש רשויות המדינה: הרשות המחוקקת - יושב–ראש הכנסת ויושב–ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה; הרשות המבצעת - ראש–הממשלה ומנכ"ל משרדו; הרשות השופטת - נשיאת בית המשפט העליון. בדוח הביניים הצביעה הוועדה על עניינים שלגביהם מצאה כי הם טעונים טיפול דחוף במיוחד. ביחס לחלק מן הבעיות שזוהו, נכללו בדוח הביניים המלצות קונקרטיות המצביעות על הפתרון הראוי לבעיה שזוהתה. אך ביחס לחלק ניכר מהבעיות נמנעה הוועדה מלהצביע על פתרון קונקרטי מומלץ, ותחת זאת מיענה את הבעיות אל המדינה, על-מנת שתתעשת ותמצא להן פתרון ראוי, קודם שהוועדה תאמר לגביהן את דברה. בדוח הובהר כי לדעת הוועדה, האחריות לכך ששיקומם של המפונים עדיין אינו קרוב לסיומו אינה רובצת לפתחן של הרשויות בלבד, וכי גם לחלק ניכר מן המפונים עצמם )וכן לחלק מהיישובים הקולטים( חלק בלתי מבוטל באחריות לעניין. אך עדיין - כך הסבירה הוועדה - הרשויות המוסמכות הן הנושאות העיקריות באחריות להתמודד עם המצב הנוכחי ולשנותו. דוח הביניים הציב מסגרת זמן לפעולה מתקנת של המדינה טרם כתיבת הדוח הסופי. הוקצבה תקופה בת כשלושה חודשים, שעם סיומה - ב–31 בדצמבר 2009 - ידווח מנכ"ל משרד ראש–הממשלה לוועדה על המהלכים שננקטו ליישום המלצות דוח הביניים.
בדוח צוין עוד, כי הצלחת המדינה לעמוד במשימה תלויה בשיתוף פעולה מצד אחרים, ובראשם המפונים. הובהר, כי אם המדינה, המפונים וצדדים רלוונטיים אחרים לא יצליחו לעשות זאת, תציע הוועדה בדוח הסופי את הפתרון הנראה לה באותה סוגיה. הודגש, שעל כל הצדדים להבין כי המדובר מבחינתם בחלון הזדמנויות אחרון, שייסגר בקרוב. דוח הביניים הסתיים במילים אלה:
- סוף דבר. הוצאת משפחות המפונים מבתיהן, הפקעת נכסי המקרקעין שבהם החזיקו, גדיעת מקורות פרנסתן וניתוק מגוון מעגלי חייהן, כל אלה ארכו פחות משבועיים. אולם שיקומן של המשפחות - פיצוין על מכלול נזקיהן, הקצאת קרקעות חלופיות עבורן, יישובן מחדש בבתי קבע, קימום יכולתן להתפרנס, מתן מזור לפצעי הנפש שחוו ושחזור מארג החיים הכולל שלהן - כל אלה לא הסתיימו עד היום, למעלה מארבע שנים לאחר הפינוי. קשה מכך: דומה שסיומם אינו נראה כלל באופק. תקוות הוועדה היא כי דוח זה יסייע לשינויו של מצב דברים זה.
מנכ"ל משרד ראש–הממשלה, איל גבאי, שריכז את הטיפול בהמלצות דוח הביניים, דיווח לוועדה מפעם לפעם על מהלכים שננקטו על–ידי הממשלה, ביחס לסוגיה זו או אחרת. כמו-כן שמעה הוועדה עידכונים שוטפים מעדים נוספים, וקיימה מעקב רצוף אחר ההתפתחויות. ב–27 בדצמבר 2009 נעתרה הוועדה לבקשת מנכ"ל משרד ראש–הממשלה והאריכה את המועד להגשת דיווחיו הסופיים בשבעה ימים, היינו עד ל– 7 בינואר 2010. לאחר הגשת דיווחי המנכ"ל קיימה הוועדה סבב עדויות נוסף.
ממכלול העדויות והעידכונים ששמעה הוועדה לאחר דוח הביניים עלה, כי לדוח הביניים אכן הייתה השפעה דרמטית על קידום הטיפול במפונים מצד הממשלה מחד-גיסא, ועל דחיפת רבים מן המפונים עצמם לקבלת החלטות ולביצוע פעולות הנחוצות לשיקומם מאידך-גיסא. עדים רבים, מקרב המפונים והממשלה כאחד, העידו כי דוח הביניים הפך ל"מנוע" מרכזי לתהליך, לאחר תקופת דשדוש ממושכת שקדמה לו. לכך הצטרפה, לדעת הכול, רוח חדשה שהפיחו בתהליך בעלי התפקידים שמונו לאחר כינונה של הממשלה הנוכחית. אך למרות כל זאת, התברר כי עדיין נותרו בעיות לא מעטות ולא פשוטות אשר טרם נפתרו.
במסגרת הדוח הנוכחי, הסופי, תעמיק הוועדה בחקר העבר, וכן תפיק לקחים לעתיד לבוא. בצד זה תתייחס הוועדה גם לבעיות המרכזיות שנותרו פתוחות.
חשוב להקדים ולהדגיש כי הוועדה לא הוסמכה לחקור בשאלת צדקתה של תוכנית ההינתקות בכללותה. מסיבה זו גם אין בכוונת הוועדה להידרש לשאלה אם קביעת לוח הזמנים, הקצר יחסית, לביצוע הפינוי הייתה מוצדקת. עם זאת, במסגרת התייחסותה לאירועים עתידיים, תידרש הוועדה לשאלה כיצד ראוי להיערך לתרחישים מתוכננים שונים, גם בהינתן לוח זמנים קצר ודוחק לביצוע.
מטבע הדברים, עיסוקה של ועדת חקירה ממלכתית הוא בבדיקת סוגיות בעלות חשיבות ציבורית כללית והנוגעות לציבור רחב. הוועדה, שהנחתה עצמה על–פי תפיסה זו, התמקדה בבחינת בעיות המשותפות למפונים רבים ובעיות שלהן השלכות רוחב. הוועדה ערה לכך כי רבים מן המפונים הצביעו בעדויותיהם על בעיות הנוגעות ליחידים - חלקן קשות וכואבות - המכבידות על שיקומם האישי.
אך לבעיות מסוג זה, המצריכות בירור פרטני, אין בידי הוועדה להתייחס. ניתן לקוות, כי חלק מבעיות אלו תמצאנה את פתרונן במסגרת המלצותיה הכלליות של הוועדה. כמו-כן, בגין חלק מהבעיות יש בידי המפונים הנוגעים בדבר לפנות למנגנון שהחוק יצר לטיפול בבעיות מיוחדות, או להגיש נגד המדינה תביעה על יסוד עילות מהדין הכללי, ככל שעילות אלו מתקיימות בעניינם. ועדת החקירה החליטה להימנע מלעשות שימוש בסמכותה לקבוע מסקנות המטילות אחריות אישית על מי מהמעורבים במסכת טיפול המדינה במפונים.
להחלטה זו מספר טעמים: ראשית, אף שהיו מי שפעלו באופן רשלני, בלתי זהיר או בלתי מיומן, אין הוועדה סבורה שהתייחסות אישית אליהם באופן ביקורתי היא בעלת ערך משמעותי לתיקון המצב הנוכחי או לתיקון מקרים דומים בעתיד. שנית, הטענות של חלק מהמפונים, כי מי מהמעורבים פעל בכוונת זדון, לא הוכחו בפני הוועדה. נראה כי עיקר הבעיה הייתה בשיטה בכללותה, כלומר בקשיי משילות כלליים שמהם סובל המשטר בישראל, ואשר אינם ספציפיים לנושא הטיפול במפוני ההינתקות. שלישית - ובכך העיקר - לו הייתה הוועדה בוחרת למצות את סמכותה גם בהקשר של קביעת מסקנות אישיות, היה עליה לשגר מכתבי אזהרה לנוגעים בדבר ולאפשר להם, כמצוות החוק, להתייצב בפניה - בין בעצמם ובין על–ידי עורכי–דין - לעיין בחומר הראיות, לחקור עדים שכבר העידו וכן לזמן עדים מטעמם, לטעון את טיעוניהם ולממש את יתר זכויותיהם המשפטיות. עניין זה היה גוזל זמן רב ומעכב את פרסום הדוח הסופי עיכוב ניכר ביותר. הוועדה סבורה שפרסום מהיר של מסקנותיה, כדי שניתן יהיה להיחלץ לעזרת המפונים בצורה מהירה, משיג ערך חשוב יותר מאשר מיצוי ההליכים נגד מי שאפשר שהתרשל במילוי תפקידו.
