הפקד
אלי מויאל ממשטרת ירושלים מפעיל ספר חוקים שמתאים למערב הפרוע, והמערב הפרוע הזה אינו רחוק מאיתנו. הוא נמצא בשייח ג'ראח.
אין לי השכלה משפטית, אבל אני משוכנע שאין סעיף בחוק המונע מאדם לעמוד על המדרכה ולצלם בית שעליו מונף דגל ישראל. עמדתי בשקט, כאזרח שומר חוק וצילמתי את הבית. על המדרכה מצדו השני של הרחוב עמדה קבוצה של משוררים צעירים וקראו שירים בפני תושבים פלשתינים. כל שיר הוקרא בעברית ותרגוּמו לערבית.
הבוטות של פקד אלי מויאל הדהימה אותי. כל מחלצות מדיו הבהירו לי שאני עבריין העובר על החוק. עלי להפסיק להפעיל את המצלמה הביתית המצ'וקמקת שלי כי "אסור לצלם כאן - אתה מבין מה שאני אומר לך?! אתה מבין עברית?! או שאולי צריך לדבר אליך בשפה אחרת!".
פקד אלי מויאל, בעשור השמיני לחיי לא שכחתי את השפה העברית. אין צורך לדבר אלי בשפה אחרת. אני מבין עברית, אבל אני מתקשה בהבנת עברית מובסת. קשה לי להבין עברית בוטה וגסה. למרות שאני מתקשה להבין שפה עברית מובסת, כל כך בוטה וגסה, החלטתי להפסיק לצלם את הבית. לא היה לי עניין שתהיה עילה להתערבות משטרה לשיבוש פעולה כה יפה, שיזמה קבוצה נפלאה של משוררים צעירים, העונה לשם גרילת תרבות.
גרילת תרבות היא פרי יוזמה של צעירים בשנות העשרים והשלושים. בין המארגנים משוררים צעירים כמו: רועי צ'יקו אדר ומתי שמואלוף, ששמו למטרה להוציא את השירה בישראל ממגדל השן הצונן אל השטח, ולהשתמש ביצירה כדי לתמוך ולסייע במאבקים חברתיים ופוליטיים.
זו חבורה נפלאה של צעירים המשלבים בין שירה ומחאה. פותחים לבם להתרחשויות חברתיות ומקיימים איתם דיאלוג באמצעות השירה. ניתן למצוא אותם קוראים שירים בפני פועלים בירוחם, הדורשים זכות להתארגן ותנאי עבודה מינימליים. הם התיצבו מול שערים נעולים של מכון ויצמן כדי לתמוך בעובדים וגם מול מכלאה של
עובדים זרים הכלואים באזור התעשיה בחולון. אחת הפעולות מני רבות שיזמו הייתה גם השבוע, כשהם עלו לירושלים לדבר רק בשירה, בשירת שלום, אל מול תושבים פלשתינים בשייח ג'ראח.
