המשחק בין אנגליה לגרמניה במונדיאל הזכיר נשכחות. לפעמים אני נתקף פחד גבהים כשאני מסתכל אחורה ונדהם שאני זוכר את משחק הגמר של 1966 בוומבלי. אז עוד קראנו לכל זה "הגביע העולמי". אותה בעיטה כמו של למפרד. ג'ף הרסט, שחקן החוד - אז הוא נקרא חלוץ מרכזי - בעט מתוך הרחבה למשקוף. הכדור ניתז בעוצמה אל קו השער. השופט הכריז על גול. זה היה היתרון האנגלי בהארכה - 2-3, לאחר שהגרמנים השוו קודם לכן בדקה התשעים, כאשר ובר שלח רגל ארוכה מתוך הערבוביה ברחבת החמש - ופנימה. מיותר לציין שהכדור של למפרד היה עמוק בתוך השער הרבה יותר מהכדור של הרסט ב-1966.
באותם ימים שמעתי את השידור ברדיו, בבי-בי-סי. טלוויזיה טרם הייתה פה. אבל יש תצלום ישן של יהושע זמיר ז"ל המתעד רגע היסטורי מורכב ומעניין, צילום שאני אוהב מאוד: רואים בו קבוצה גדולה של צעירים בעין-דור בקיץ 1974 צופה על הדשא בשידור משחק הגמר בין הולנד לגרמניה במינכן. תַּקנו אותי אם אני טועה - אבל זאת הייתה הפעם הראשונה בישראל שצפינו בשידורים ישירים של כמה משחקים בגביע העולמי. נדמה לי שאפילו באליפות של 1970 במקסיקו לא היו שידורים ישירים.
התצלום של יהושע מתעד גם מצב רוח: תשעה חודשים אחרי מלחמת יום הכיפורים, שנה קשה של פיגועים, אווירה של צהלה וחיוכים מול הטלוויזיה על הדשא. תערובת של בני קיבוץ, מתנדבים חדשים וגם חברי קיבוץ צעירים שרק שנים אחדות קודם לכן היו מתנדבים בעצמם - מהולנד, מאנגליה, מדרום אפריקה ומארצות הברית. הקיבוץ היה ברגע טוב למרות הכול. גם אני הייתי שם וראיתי את הגמר הזה. אבל משום מה אני לא רואה את עצמי בתמונה. אני מזהה את ירון זמיר, בנו של הצלם, שני מימין למעלה, בן 14. כעבור שמונה שנים הוא נהרג בקרב על הבופור במלחמת של"ג. באגף הימני במרכז התמונה אני מזהה את עבדאללה, דיד, צפע; מאחור את קובי, גבי ואהוד אשרוב; אני מזהה את צ'וז ואת ג'ף, זיוה מירון וג'ודי.
כבר שכחתי את מהלכי המשחק. כזכור, זאת הייתה נבחרת הפלא ההולנדית של קרויף ונייסקנס. כולם ציפו שתזכה. המשחק נתפס בהקשר של מלחמת העולם השנייה. כביכול, הולנד אמורה לזכות בניצחון מפצה על ההשפלה בדרבי של 1940. מי ידע אז בארץ שההולנדים שיתפו פעולה בהתלהבות עם הנאצים? ידענו על אנה פרנק, ואנה פרנק הייתה הקפטן הסימבולי של נבחרת הולנד. הם נחשבו אוהבי ישראל, ומאז הולנד היא הנבחרת האהודה על הישראלים.
אבל גרמניה של 74' הציגה לעולם את פרנץ בקנבאואר מאחור ואת גרד מילר האיום מלפנים. מילר נגע פעמיים בכדור, ובשני המקרים ננעץ הכדור ברשת. הוא ממש לא זז הרבה. את הניצחון השיג לגרמניה בתנועה בתוך הרחבה על פני שטח של ארבעה מטרים מרובעים, אולי. זה נגמר 1-2. לפי חשבוני, זה היה העידן של דן שילון, אחרי נחמיה בן-אברהם ולפני יורם ארבל. תחושת האכזבה של החבורה על הדשא - החבורה שלנו, לא של קרויף - השאירה טעם של זיכרון חמוץ-מתוק. מה היה הכדורגל בלי הפסדים כאלה?
