העלייה על מסלול אוסלו עלתה לישראל בהרוגים ובפצועים רבים, ובהתגברות האיומים הביטחוניים נגדה. באותו אופן ממש, לאורך כל שנות הגולה, התמלאה עוד סאת ייסוריהם של היהודים הגדושה ממילא, בשל השחיקה הנפשית שגרמו התמשכות מצב המצוקה והפיתוי לנהות אחר הסברים קלים ואשלייתיים למצוקה זו, ולהאשים בה יהודים אחרים - ובכך להחליש את כוחה המגן של הקהילה.

המצור הערבי על ישראל אינו צפוי להיגמר בעתיד הנראה לעין, והוא מטיל צל כבד על חייהם של הישראלים. ובכל זאת, תחת מתקפה מתמדת זו, הם יצרו חברה חופשית, חיונית ומשגשגת להפליא. מה יוכל לבלום אומה זו - הלהוטה לשים קץ למצב המצור ולזכות ב"נורמליוּת" - מלהיסחף שוב אחר פנטזיות שלום הזויות המסכנות את עצם קיומה בארצה?

כבר ציינו לעיל, כי בחלק מהמקרים, ילדים הסובלים מהתעללות הוריהם מצליחים להימלט ממלכודת ההאשמה העצמית ומתוצאותיה ההרסניות שלהם בזכות מבוגר אחר, המעביר להם מסר אחר. עוד אמרנו שכאשר "הילד" הוא קהילה הנתונה להתעללותה של החברה הסובבת, "המבוגר האחר" הוא, לפעמים, מוסדות קהילה חזקים.

באוסלו כשלו לחלוטין כל "מוסדות הקהילה" של החברה הישראלית: המערכת הפוליטית, מערכת החינוך ואליטות האקדמיה, התרבות והתקשורת. הטיפול המונע הדרוש לישראל, אם אין רצונה שאוסלו יישנה, חייב אפוא לחול, בין השאר, על ממסדים אלו. מטרתו של הטיפול תהיה הפחתת הסבירות שישראל תשוב ותסכן את עצם קיומה בנְהייה אחר מִקְסְמֵי רפָאים של שלום.

עזרה ראשונה: רפורמה פוליטית

יהיה זה כמובן מועיל ביותר לישראל אם יהיו לה מנהיגים שיתמודדו ביושר עם מצבה האסטרטגי, על נקודות החוזק והתורפה שלו גם יחד, ויהיו פטורים מנטיות לב מוקדמות: פטורים מפסימיות המכרסמת בכושר השיפוט, ופטורים מחזיונות אוטופיים המזלזלים באיומים ממשיים. הסכמי אוסלו אושררו בכנסת ברוב זעום, ולאחר התלהבות ציבורית ראשונית, הצביעו סקרי דעת הקהל בישראל על ספקנות וגם על התנגדות בציבור, אף שהממשלה סנגרה עליהם בלהט. אפשר להסיק מכך, כי הציבור הרחב התפתה אחר מקסמי אוסלו במידה פחותה ממנהיגיו, וכי תחת מנהיגות אחרת, מחוברת יותר למציאות, היה שיעור המתנגדים לאוסלו בציבור גדול אפילו יותר.

פוליטיקה מונחֵית-אידיאולוגיה אינה חייבת להיות טרף קל לאשליות, אולם לאלו הנוהים אחר אידיאולוגיה צרה קל להתפתות לתפיסת מציאות מעוותת המותאמת לאמונותיהם. לפיכך, אם מבקשת ישראל להתחסן מפני נפילה נוספת בשבי הזיות נוסח אוסלו, אחד הצעדים שעליה לנקוט הוא תיקון שיטת הבחירות שלה באופן שיקל על בחירת מנהיגים פרגמטיים ויקשה על מנהיגים מונחי-אידיאולוגיה להגיע לשלטון.

אחד הרעיונות שיוכלו לסייע לכך נדון לעיתים קרובות, אך מיושם בצעדים קטנטנים, הוא העלאת אחוז החסימה. כך יקשה על מפלגות קטנות, שבדרך כלל הן נוקשות אידיאולוגית, לזכות במושבים בכנסת. ואולי חשוב מכך: יקשה עליהן להשיג את עמדות הכוח הבלתי פרופורציונליות, שכיום מקנה להן המבנה הקואליציוני הסבוך של הממשל בישראל.

תיקון משמעותי אף יותר יהיה הנהגת בחירות אזוריות לכנסת, ולו באופן חלקי. בשיטה זו ייבחרו חברי הכנסת אישית, ולא כחלק מרשימה מפלגתית ארצית. כיום, כאשר ראש המפלגה, או אפילו כלל חבריה, הם הקובעים את הרשימה לכנסת, נכפית על המועמדים לכנסת ועל חבריה משמעת אידיאולוגית. חברי כנסת שייבחרו ישירות יעצבו את עמדותיהם בשאלות השעה לא רק על-פי האורתודוכסיה המפלגתית, אלא גם על-פי רצונו של קהל בוחריהם. אפשר לשער שעמדות אלו יהיו פרגמטיות יותר ומותאמות למציאות.

עוד סביר להניח כי שני תיקונים אלו - העלאת אחוז החסימה ומעבר לבחירות אזוריות - יובילו את המפלגות עצמן - אלו מהן שתישארנה על המפה - להיות פרגמטיות יותר ולאמץ מצעים נוקשים פחות, משום שהן תיאלצנה לפנות לקהל בוחרים רחב ומגוון.

עזרה שנייה: רפורמה משפטית

גם מערכת המשפט ומערכת אכיפת החוק בישראל זקוקות לרפורמה.
בשלטון החוק בישראל כרסמה מאז ומתמיד פוליטיזציה של המשפט הפלילי, אולם נראה כי הדברים הגיעו לשיאים חדשים בשנות אוסלו, כאשר רשויות החקירה והתביעה יישמו אמות מידה שונות לבעלי דעות פוליטיות שונות.

ביטוי בולט במיוחד להטיה היה היד הקשה שהפעילו המשטרה והפרקליטות לדיכוי של פעולות מחאה, הפגנות ואפילו של מפגשים פוליטיים ארגוניים של מתנגדי אוסלו. לאחר רצח יצחק רבין, בנובמבר 1995, הסלימו הדברים עוד. הממשלה ניסתה להטביע על האופוזיציה כולה אות קין של אחריות לרצח, ופעלה ברוח זו נגד אלו שמתחו ביקורת על תהליך אוסלו.

נחישותם של מצדדי אוסלו, ובתוכם כלי התקשורת הגדולים, להשתמש ברצח לצרכים פוליטיים הייתה עזה כל כך, שרק תשומת לב מעטה הוקדשה למה שצריך היה להסעיר כל מי שרואה עצמו ליברל: השימוש שעשתה הממשלה בסוכן פרובוקטור, אבישי רביב, שעודד מעשים קיצוניים ולעיתים גם פליליים בקרב קבוצה קטנה של מתנגדי אוסלו, שגם רוצח רבין היה בתוכה, וכל זה כחלק ממזימה להשניא את האופוזיציה על העם. חלקם של רביב ושל מפעיליו באירועים, ובכלל זה העדויות על כך שרביב הסית במו פיו את יגאל עמיר לרצוח את רבין, זכו להתייחסות מזערית מצד כלי התקשורת ומצד מחנה תומכי אוסלו. במקום זאת עסקו הללו בדה-לגיטימציה גורפת של מבקרי אוסלו ובהצדקת רדיפתם.

היו אומנם במחנה השמאל כמה אנשים שהוטרדו מפרשת הפרובוקטור הממשלתי רביב. הלל הלקין, אוהד ותיק של מפלגת העבודה, כתב: "השימוש המקיאווליסטי של השב"כ, המצוי בשליטתה הישירה של ממשלת רבין, בסוכנים פרובוקטורים... כדי לחרחר אלימות כאמצעי להכפשתם של מתנגדי תהליך השלום מפחיד לא פחות מהאלימות עצמה". אולם קולות אלו היו נדירים מאוד במחנה השמאל (לאבישי רביב יוחסה מעורבות אפשרית ברצח רבין, אך הוא הועמד לדין רק שבע שנים אחרי הרצח, ובמשפטו זוכה מכל אחריות למעשה זה).

על מסע הציד שלאחר רצח רבין הֵעיר הלל הלקין חודשיים לאחר הרצח: "מאז הרצח יש סימנים שממשלת העבודה אימצה מדיניות מדאיגה של שימוש בסעיפי חוק נגד המרדה, שהשימוש בהם נדיר, כדי להפליל צורות של מחאה וביקורת שברוב רובן של המדינות הדמוקרטיות היו מותרות, ובכל מקרה לא היו נחשבות עבירות חמורות".

דפוס פעולה זה נמשך בשנים הבאות. בינואר 2001, למשל, החודש הרביעי למלחמת הטרור של ערפאת, תבעה מפלגת העבודה לפרק את העמותה החוץ-פרלמנטרית "נשים בירוק", בשל המרדה והסתה נגד אהוד ברק, ולפתוח בחקירת משטרה נגדה. פשעה הנורא של התנועה היה הפצת דבקיות ועליהן סיסמאות כגון "פושעי אוסלו לדין" ו"ברק עוקר לנו את הלב". באותם ימים השמיעו גורמים רבים בקרב ערביי ישראל, יחידים וארגונים גם יחד, דברי תמיכה בפעולות הטרור הפלשתיניות נגד ישראל וקראו לאחיהם להצטרף למה שערפאת כינה "אינתיפאדת אל-אקצה", אולם לא מפלגת העבודה ולא מי מבנות בריתה תיאר זאת כהסתה, קל וחומר לא תבע הטלת איסורים ופתיחת חקירות.

לא התמשכותה והחרפתה של מלחמת הטרור בשנים הבאות, גם לא ההתפכחות הגוברת מן האשליות שהפיץ השמאל הישראלי, היתרגמו להיחלשות כלשהי של הנטייה לשסות בימין הישראלי את מערכת המשפט, את פרקליטות המדינה ואת המשטרה. לקראת ה"הינתקות", פירוק היישובים ברצועת עזה ובצפון השומרון בקיץ 2005, יצרה הממשלה קורפוס חדש ומיוחד של נוהלי תביעה כדי להתמודד עם מתנגדי הפינוי.

אחת ההנחיות החדשות קבעה כי תיקים בדבר איום על עובד ציבור במהלך הגירוש מהיישובים לא ייסגרו בידי החוקרים בשל חוסר ראיות או היעדר עניין לציבור, אלא ברשות פרקליט המדינה.

בשימוע לקצין מילואים שניסה להתנגד לגירושו מביתו בכפר-ים שברצועת עזה אמרה סגנית נשיא בית משפט השלום בבאר-שבע השופטת דרורה בית-אור, כי בית המשפט נהג בתיקים הקשורים בהינתקות בחומרה יתרה. לרוב הנאשמים, אמרה, זו הייתה העבירה הראשונה, ורבים מהם היו קטינים, ובכל זאת כולם קיבלו טיפול מיוחד. בין השאר נעצרו למשך חודשים אחדים בני נוער צעירים שלא ביצעו כל פשע ולא היה להם רישום פלילי קודם.

באופן דומה, שימוש מפלה במערכת המשפט נגד פוליטיקאים בכירים מהאופוזיציה, מאפיין ותיק של שלטון תנועת העבודה בישראל, הגיע לשיאים חדשים כאשר מפלגת העבודה עסקה בדחיפת תהליך אוסלו. ראויה לציון מיוחד הרדיפה של המשטרה והפרקליטות אחר בנימין נתניהו, לאחר תום כהונתו כראש הממשלה, בטענה שחוזה שחתם עם קבלן הובלות בענייני מגוריו הפרטיים בעת שהיה ראש ממשלה היה בלתי חוקי, ובטענה שלקח לעצמו מתנות שקיבל כראש הממשלה אף שהן שייכות למדינה. בין היתר הזמינה המשטרה צלמי עיתונות לפני שפרצה לביתו בתואנה שהיא מחפשת אחר המתנות. בניגוד גמור לכך, כאשר נחשד נשיא המדינה באותם ימים, עזר ויצמן, שקיבל סכומים גדולים כדי לקדם יעדים פוליטיים של השמאל - סכומים גבוהים בהרבה מאלו שדובר בהם בחקירת נתניהו - החקירה הייתה נמרצת הרבה פחות.

השימוש הפוליטי הבוטה בתביעות פליליות עורר את אלן דרשוביץ, פרופסור למשפטים בהרווארד, לפרסם מאמר בהארץ (31.8.2000). דרשוביץ ציין כי ההיסטוריה המשפטית של ישראל "גדושה בהעמדת אנשי ציבור בולטים לדין, לעתים קרובות ללא הצלחה, וגם באי-העמדתם לדין של אישי ציבור אחרים שנחשדו ונחקרו". הוא המשיך: "נראה כי אפילו אותם אנשים המעוניינים בהעמדתו לדין של בנימין נתניהו מכירים בכך שאם אותו מבחן שחל על עזר ויצמן יחול על נתניהו, הוא לא יועמד לדין". לבסוף הזהיר: "הסתפקות בתשתית ראייתית פחותה במקרה של נתניהו מכפי שהיה נהוג בעבר ביחס לדמויות פוליטיות אחרות - תהיה אפליה קיצונית. אמות המידה שהוחלו על אישים פוליטיים אחרים, בין שהיו נכונות ובין שלא, הן אמות המידה ההוגנות היחידות שיש להחיל במקרה של נתניהו. כל אפשרות אחרת תעלה חשד להעדפה פוליטית ואפליה".

ולהשלמת הטיפול: חוקה לישראל

הפוליטיזציה של מערכת המשפט בישראל אינה מוגבלת למגמתיות בהתנהלות המשטרה והפרקליטות. בית המשפט העליון, בתקופת נשיאותו של השופט אהרן ברק, הרהיב עוז ליטול לעצמו סמכויות יוצאות דופן שקרוב לוודאי אין שני להן בשום דמוקרטיה מערבית, והשתמש בסמכויות אלו כדי לקדם סדר יום פוליטי פוסט-ציוני.

ישראל היא מדינה יהודית: זכותו של העם היהודי להקים את ישראל כמדינתו לא רק מוצהרת במגילת העצמאות, אלא גם מאושררת בידי האומות המאוחדות. ישראל היא גם מדינה דמוקרטית: במגילת העצמאות שלה, ובכל מסורותיה הפוליטיות, היא הכריזה על עצמה כדמוקרטיה, והיא מכירה במפורש, ובכלל זה גם בחוקיה, בזכויות האזרח ובזכויות האדם של בני המיעוטים הלא-יהודיים בתחומיה. אולם בכל שנות קיומה של המדינה נשמעו קולות שטענו כי ישראל אינה יכולה להגדיר עצמה כיהודית וכדמוקרטית גם יחד.

בחוקי יסוד חדשים, שנחקקו בשנת 1992, קבעה הכנסת שישראל היא אכן "מדינה יהודית ודמוקרטית". אולם דווקא מאותה שעה ואילך רווחו הטענות בדבר אי-האפשרות של היות ישראל יהודית ודמוקרטית גם יחד. כמותן גם הניסיונות, ובכלל זה ניסיונות משפטיים, לעקור מישראל את זהותה והגדרתה העצמית היהודית. שופטים בבית המשפט העליון, ביניהם גם נשיאו אהרן ברק, טענו כי פירושה היחיד של יהודיותה של ישראל הוא נאמנות לערכים אוניברסליים הגלומים במחשבה היהודית, כגון עקרונות כבוד האדם, הפרטיות והחירות - כלומר רק אותם יסודות מן היהדות הזהים במילא לעקרונות הדמוקרטיה, ושאינם משקפים כל פרטיקולריזם יהודי. במאמרו "המהפכה החוקתית" מ-1992 כתב ברק: "תוכנו של הדיבור 'מדינה יהודית' ייקבע על-פי רמת ההפשטה שתינתן לו. לדעתי... על רמת ההפשטה להיות כה גבוהה, עד שהיא תעלה בקנה אחד עם אופייה הדמוקרטי של המדינה... ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הם אותם ערכים אוניברסליים המשותפים לבני החברה הדמוקרטית, ואשר צמחו מתוך המסורת וההיסטוריה היהודית".

מנקודת מבט זו, על ישראל להיות מדינה דמוקרטית פוסט-ציונית שאין לה כל זהות יהודית ייחודית מעבר לעובדה שמרבית אוכלוסייתה, לפחות לעת עתה, ממוצא יהודי.

באותו מאמר טען ברק כי חוקי היסוד החדשים שנחקקו ב-1992, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, מסמיכים למעשה את בית המשפט העליון לבטל כל חוק הנראה לו "לא חוקתי". אלא שלישראל אין חוקה, כך שלמעשה תובע ברק לתת בידי בית המשפט העליון את הסמכות לבטל כל חוק המפר את מה שנראה לו כחוקה הרצויה.

בהיעדר חוקה, גם אין בישראל מערכת חוקתית של איזונים ובלמים, כמו זו שישנה, למשל, בארה"ב. לרשות המחוקקת אין זכות לערוך תיקונים חוקתיים שיעמידו בפני בית המשפט העליון חוקי משחק חדשים. זאת ועוד, שלא כנהוג כמעט בכל המדינות הדמוקרטיות האחרות, ואף בישראל בעשוריה הראשונים, אין לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת אפשרות למנות שופטים. מבנה הוועדה למינוי שופטים נותן למעשה זכות וטו לנציגי בית המשפט העליון, ורק להם, אם הם מצביעים כאיש אחד - כפי שהם אכן עושים בדרך כלל. הוועדה למינוי שופטים מורכבת משני שרים, שני חברי כנסת, שלושה שופטים מבית המשפט העליון ושני נציגי לשכת עורכי הדין - כלומר, יש בה רוב קבוע לנציגי מערכת המשפט והמקצועות השיפוטיים, שאינם נבחרי ציבור. הדבר לא רק מאפשר לבית המשפט העליון להוריש מדור לדור את נטייתו האידיאולוגית, אלא גם גורם לכל הגורמים בשרשרת המזון של מערכת המשפט השואפים להתמנות אי-פעם לשופטים - ובייחוד לאלו בתוכם, ובכלל זה שופטים בערכאות נמוכות, השואפים להתמנות בעתיד לבית המשפט העליון - ללכת בתלם האידיאולוגי המצופה מהם ולהימנע מטיפוחה של כל תפיסה משפטית שאינה תואמת את זו של נשיא בית המשפט העליון.

ישראל ניצבת למעשה בפני דיקטטורה שיפוטית. נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט משה לנדוי, אמר בשנת 2000 על בית המשפט בעידן האקטיביזם השיפוטי של ברק: "אני חושב שהנשיא אהרן ברק לא השלים ולא משלים עם המקום הראוי שצריך להיות לבית המשפט בין רשויות המשטר שלנו". בעיניו, ברק שואף "להשליט ערכים מוסריים מסוימים כפי שהם נראים לו. וזו כעין דיקטטורה שיפוטית שאינה נראית לי כלל". ואכן, ברק הפגין לא פעם את נכונותו להשתמש בסמכויות שנטל לעצמו כדי לחתור תחת יסודותיה היהודיים של המדינה.

המחשה נאה לכך מספקת העצה שנתן ברק לשופטים בישראל בספרו "פרשנות במשפט" (1994), כי כאשר יש בעיניהם התנגשות בין ערכים דמוקרטיים לערכים יהודיים פרטיקולריים עליהם לפעול כפי שהיה פועל "הציבור הנאור". והוא הסביר: "המטפורה של 'החברה הנאורה' ממקדת את תשומת הלב בחלק מן הציבור. תשומת הלב מופנית... אל החלק המשכיל והמתקדם שבו. ומה מבדיל את החברה הנאורה משאר הציבור?... החברה הנאורה מייצגת את אותה קהילה שערכיה הם אוניברסליים, והיא חלק ממשפחת האומות הנאורות".

מעבר לאליטיזם הבוטה שיש בדברים הללו, מעבר לאנטי-דמוקרטיות העומדת מאחורי ההשקפה כי רק חלק מסוים בציבור ראוי לעצב את הפרשנות המשפטית, יש כאן גם הנחיה לשופטים לשים לפניהם, כמורי דרך דמיוניים, את אלו מהישראלים הדוגלים בסדר יום אנטי-ציוני או פוסט-ציוני, והמבקשים לנער מעל המדינה ומוסדותיה כל משמעות ותוכן יהודיים פרטיקולריים.

נשיא בית המשפט העליון לשעבר לנדוי ביקר גם את ניסיונותיו של בית המשפט בראשות ברק להשתמש בעוצמה שניכס לעצמו כדי לקדם ערכים פוסט-ציוניים, והביע את הסברה כי בין הגורמים העיקריים לכך נמצאים הלחץ שמפעיל המצור הערבי על ישראל והרצון להאמין שבידה של ישראל, אם תתקן עצמה, לפתור את הסכסוך. לנדוי הביע חשש שהלך רוח זה, המטופח בבתי המשפט, בתקשורת ובאקדמיה, מסכן את קיומה של ישראל. "זו מין שנאה עצמית", אמר, "והיא גורמת לחולשה, לעייפות, להונאה עצמית ולחוסר נכונות להיאבק".

בישראל מתנהל זה שנים רבות ויכוח בשאלת החוקה, אולם ברור שאין ברשויות השלטון בישראל זרוע הזקוקה לביקורת חוקתית יותר ממערכת המשפט. אפילו היו חברי בית המשפט העליון אישי מופת בעלי מזג שיפוטי מושלם וחוכמת אין קץ, אפילו היו גילומו של המלך הפילוסוף של אפלטון, עדיין בית המשפט העליון בישראל, כפי שעיצב אותו אהרן ברק, מאיים על יכולתה של הדמוקרטיה הישראלית לתפקד.

חוקה תספק, לכל הפחות, עקרונות חיצוניים מוסכמים שישמשו הנחיות מחייבות לפעילותו של בית המשפט העליון. היא גם תציב כמה מן האיזונים והבלמים הנהוגים במדינות דמוקרטיות, ובתוכם הגדלת השפעתן של הרשות המחוקקת והמבצעת במינוי שופטים לבית המשפט העליון, והסמכת הרשות המחוקקת לערוך תיקונים חוקתיים שישמשו אף הם הנחיות מחייבות לשופטים.