אני מנסה לכתוב את המאמר השלישי בסדרה על הכפרים הבלתי מוכרים, אבל מבלי שארצה משתלטת עלי העברית המובסת והמושפלת, שמגיעה אלי מספרו החדש של בני מוריס ולא מניחה לי.
הספר "1948 תולדות המלחמה היהודית ערבית הראשונה", בתרגומו של יעקב שרת, בהוצאת עם עובד, מונח על שולחני. כל הצצה בו גורמת לי חלחלה. חלחלה מכך שאותיות עבריות הצליחו לחבור למשפטי שנאה כלפי האחר, ובמקרה הזה מדובר בעם הפלשתיני. אני חש שאני קורא תרגום מאנגלית לעברית מובסת, לעברית המתביישת בעצמה, שכך מתייחס היסטוריון יהודי לערביי רמלה ולוד בעת מבצע "דני" ועוד קודם למבצע.
לדעת בני מוריס, תושבי לוד ורמלה חייבים להעניק זרי פרחים, הלל ושבח ולהוסיף מילות תודה למי שגירשם מלוד ומרמלה:
"אין ספק לאחר שנתנסו בקרבות, בטבח ובכיבוש ישראלי. בקשו רבים מן התושבים לעזוב ולעבור לשטחים הנשלטים בידי ערבים". אובדן הבתים זה דבר שולי שבשולי, זה לא דבר נורא כל-כך בשביל הערבים, לדעתו, כי
"הפלשתינים עם כפרי ברובו. שהורגלו בחיים תחת כיפת השמים, הם הפגינו חוסן". ההיסטוריון בני מוריס רואה דבר פחות-ערך באובדן הבית.
תום שגב, במאמרו בעיתון הארץ מיום 7.7.10, מתייחס לפסקה הזו ומסתפק בהערה מקילה:
"יחסו של בני מוריס לטרגדיה שלהם בעייתית מבחינה אנושית ומוסרית". אני טוען שיחסו הוא מפלצתי ומבייש את ערכינו היהודיים.
בני מוריס מחזיר אותי לראיון שנתן לפני שבע שנים ל
ארי שביט בעיתון הארץ, לפיו הוא קובע בפסקנות נחרצת של היסטוריון:
"אילו היה ד.בן-גוריון מבצע גירוש מלא, ולא גירוש חלקי בלבד היה מייצב את מדינת ישראל לדורות". כלומר, אם היה זורק לא רק את ערביי לוד ורמלה, אלא גם את ערביי יפו ועכו, חיפה ונצרת, הנגב והגליל, היינו זוכים ליהנות מפרי הישגיו של בן-גוריון, "שהיה מייצב את מדינת ישראל לדורות".
אך מאחר שלדברי פרופסור בני מוריס דוד בן-גוריון עשה טעות גורלית, בכך שלא גירש את כל הערבים, נמנעה יציבות לדורות רבים. היום, לדעתו המלומדת, אנחנו אוכלים פירות ביאושים של טעות נוספת, כשהוחלט על מתן אזרחות ישראלית לכל מי שחזר לארץ טרם סגירת הגבולות. רבים מהחוזרים מצאו כבר את בתיהם תפוסים, לכן הם התיישבו למורת רוחה של ישראל ביישובים לא מוכרים לרוב סמוך ליישוב הקודם. משמעות הדבר - רבבות תושבים חיים ללא נגישות למים. מצב זה סותר את החוק בישראל ואת האמנות הבינלאומיות עליהן חתומה ישראל.
