על-פי עדויות לוחמים, בר-לב היה מאוד בטוח בעצמו. למחרת יצא עם מג"ד 9 ישראל כרמי לסיור בחמישה ג'יפים דרך הקווים המצריים, תוך השארת מטה החטיבה והגדוד ללא פיקוד. נרקיס ופעיל ניסו בינתיים לשכנע את מיכה פרי לסרב לצאת לקרב חסר הסיכוי. פרי חשב אחרת.

בקרבות תש"ח לא תמיד הלכו המפקדים בראש. מג"דים ומח"טים בוודאי לא. מיכה פרי התמקם הרחק מזירת הקרב, בקיבוץ ברור-חיל. כתוצאה מריחוקו הוא לא יכול היה להגיב לשינויים במהלך הקרב. נרקיס ופעיל צפו בדאגה כיצד הכוח מתחיל לנוע לעבר חוליקאת. המידע המודיעיני הדל איתר כוח מצרי עם ארבעה טנקים וכמאה חיילים באחד המוצבים (משלט 138). הוחלט לוותר על היעד הזה, ובמקומו לנסות לכבוש מוצב אחר (131.2) בחיפוי אש ג'יפים. גם כאן לא היה מידע מדויק על הכוח המצרי. המפקד בשטח החליט שהג'יפים יסתערו קדימה ויפתחו באש לעבר המוצב המצרי. האסטרטג המבריק חשב שהחיילים המצרים ישיבו אש ואז יחשפו את עצמם, וכוח אחר יופיע ויקצור אותם.

התקלה החלה מיד עם הגעת הג'יפים. התברר כי ההגעה למוצב מצריכה מעבר בתוך ואדי עמוק שאינו עביר לכלי רכב. חיילי הג'יפים החליטו להוריד מהתושבות את המקלעים, לטפס איתם רגלית במעלה הוואדי ולירות לעבר הכיוון המשוער של האויב. האם ממטח הירי של הפעולה המאולתרת נפגעו חיילים ישראלים? האם היה ירי דו-צדדי? מבדיקות שערך ניסן ניר באיחור של 62 שנים עולה כי יש יסוד סביר לסברה שכוח הג'יפים ירה לעבר החיילים שנעו לעבר היעד בגזרה אחרת. המצרים סירבו להשתתף בתסריט ולא השיבו אש. הם חיכו שהלוחמים הבלתי מאומנים מהמשקים יתקרבו, ואז הנחיתו עליהם אש מרגמות – כנראה ממוצב 138. ממוצב 131.2 נורתה אש מקלעים. במכת האש המשולבת נהרגו 21 חיילים, וביניהם המ"פ חיים 'דיקי' לקסברגר. חברו, המשורר יהודה עמיחי, כתב לזכרו סיפור ושלושה שירים, בהם 'גשם בשדה הקרב'.

כל מפקד משנה החל לפעול על-פי שיקול דעתו. סולל כהן, שפיקד על אחת ממחלקות הגדוד השביעי, פקד להסתער, אף שרק כיתה אחת הצטרפה אליו. השאר היו מנותקים ממנו. כהן הצליח לכבוש את המוצב בחוליקאת. כך הוא חשב וכך חשבו גם חייליו. כשהאיר הבוקר הוא ראה כי כבש מוצב סמוך; המוצב העיקרי היה מעברו השני של הכביש. אולם כיבוש המוצב המשני החזיק מעמד זמן קצר. הלוחמים ראו שיירת רכב משוריין מצרי נעה לאזור הקרב. לסולל כהן לא היה נשק נ"ט. הוא דיווח למיכה פרי, שישב מבחינתו בקוטב הצפוני. כלומר, בברור-חיל. פרי נתן פקודה לסגת, למרות מחיר הדמים הנורא ששולם בכיבוש היעד.

ניסן ניר גורס שהשיירה שראה סולל כהן הייתה שיירת משוריינים של הפלמ"ח בדרכה לרוחמה. הוא מסתמך על שיחה עם הפזמונאי דידי מנוסי, שהיה מ"מ על אחד המשוריינים וטען שהם חלפו במקום באותה שעה ב-18.7 בבוקר. מנוסי סיפר לו שהם לא ידעו כלל על הקרב שהתחולל במקום. אולם מאיר מינדל אינו מקבל את גרסת מנוסי ועומד על דעתו שאלה היו משוריינים מצריים.

הכוח הישראלי נסוג מהמוצב במהירות, משאיר בשטח פצועים והרוגים. המצרים השתלטו מחדש ללא קרב על המוצב, התעללו בפצועים והשחיתו את גופות ההרוגים. כוח אחר הצליח לחלץ 12 פצועים, אולם האחרים נשארו בשטח. רוב ההרוגים היו אותם מתנדבי המשקים.

במהלך הנסיגה פגש סולל כהן את שתי הכיתות שלא הסתערו איתו. החיילים טענו שלא שמעו את פקודת ההסתערות. למחרת, כאשר התחוור לפיקוד בברור-חיל גודל הכישלון, דיווחו למטה הפלמ"ח ולחטיבת גבעתי על האסון. המטה סירב להאמין, אך מאוחר יותר הוציא גרסה שמרחה את האמת: "במקום חנה כוח גדול מהמשוער. אבדותינו - 23 נעדרים, 12 פצועים וכמות נשק". מוצבי חוליקאת נכבשו שלושה חודשים מאוחר יותר.

אין חידוש בכך שמפקדים שהתקדמו בצה"ל לא ששו בלשון המעטה לספר על חלקם בקרבות כושלים. ההיסטוריון אילן חצור מזכיר בהקשר הזה את עירק אל-מנשיה, שם נהרגו 87 מחיילי הפלוגה הדתית, את קרב תל-מוטילה שבו נהרגו 41 מחיילי גולני, ואת קרב קוריקור שעלה בחייהם של 45 מתוך 85 החיילים. איש גם לא לקח אחריות על מבצע יקב באזור בית-ג'אלה.

במשך כל השנים האלה לא נפגשו הלוחמים ששרדו מקרב חוליקאת הראשון. מבחינת צה"ל הקרב כאילו לא היה קיים. איש לא רצה לבחוש בקרב כושל שיותר מדי שמות ידועים היו קשורים אליו. איש לא רצה לחשוף את הנתק בין אריות הפיקוד בתל אביב לבין שועלי החזית בנגב. שוסטר מעלה השערה: מישהו לא רצה לקלקל למפקדים את עתידם הצבאי, ולכן לא חקרו לא תחקרו והעלימו למעשה מדפי ההיסטוריה את הקרב הכושל. גם למנהיגי המשקים הייתה תחושת אשמה והם העדיפו להשכיח את הקרב המיותר. הם שלחו את חבריהם לקרב כאשר ידעו שאין להם היכולת להגן על עצמם מהיותם חסרי כל ניסיון צבאי. חבר קיבוץ דורות הסתובב במשך עשרות שנים אכול בושה, כשחבריו מצביעים עליו כעל מי שברח מהקרב. שמו טוהר רק לאחרונה על-ידי החוקר אילן חצור, שהוכיח שלא ברח.

באותו מפגש לוחמים התברר שטעה מי שחשב ש-62 שנים יקהו את רגשות הזעם וישקיטו את הוויכוחים. הגרסאות כצפוי ממשיכות להיות מבולבלות. יש מי שמגן על לוחמי הפלמ"ח בעוז וסותר חלק ממה שתואר כאן. ושוב אומר איזה חכם כי האמת המוחלטת ככל הנראה לעולם לא תיוודע. הכאב והעלבון עדיין שם. הם רק חיכו להתפרצות באותו מפגש נרגש בנגב. "יש לנו אחריות היסטורית לספר את האמת", אומר שוסטר. "אנחנו חייבים לספר אותה לזכרם של 21 ההרוגים שנשכחו במזיד או בשגגה".

הלילה שבין 17 ל-18 ביולי 1948 היה לילה גורלי בקרבות הדרום. למחרת אמורה הייתה להיכנס לתוקפה "ההפוגה השנייה". המשמעות המיידית הייתה כי אם הדרך לנגב לא תיפרץ, הוא יילקח ממדינת ישראל, כפי שזמם מתוך האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט ובניגוד להחלטת החלוקה.

בין היישובים שהיו אז על הקרקע בצפון הנגב נמנים נגבה, גברעם, ניצנים, יד-מרדכי, רוחמה, דורות, גבים, ניר-עם, סעד, נירים, כפר-דרום ובית-אשל. הכוח שהגן על היישובים הללו הורכב מ-655 לוחמים, מתוכם 50 לוחמי חי"ש וכל השאר פלמ"חניקים.

לכוח המצומצם הזה היו שלוש משימות עיקריות: הגנה על היישובים, אבטחת התחבורה בכבישים ואבטחת צינורות המים באזור. הכוח אורגן כחטיבה שכללה גם יחידת משוריינת בעלת 17 שריוניות. היה כוח אווירי קטן בפיקודו של עזר ויצמן. ליד קיבוץ ניר-עם הוקם מנחת למטוסים קלים.

האויב היה כוח מצרי בהובלת חטיבה 4, שבראשה המפקד שכונה 'הנמר הסודאני'. 15 אלף החיילים המצרים תפסו בחודשיים של הפלישה שרשרת משלטים מול הקו של צה"ל, החזיקו אותם וביצרום. משלטי חולֵיקאת, בין צומת גבעתי לשדרות של היום, היו חלק מהם. המתחם המבוצר המצרי ביתר את ישראל הצעירה לשתיים, בנתקו ממנה את הנגב. הקשר נשמר רק באמצעות ניווטי לילה בוואדיות שבין המוצבים המצריים.

החשש שתיקבענה עובדות בניתוק הנגב הוביל ליוזמה צבאית. הכוחות שנשלחו ליעדיהם הונחו לפעול בתפר שבין פלוג'ה (היום קריית-גת) לבין עירק אל-סואידן (כיום מצודת יואב, על כביש אשקלון–חברון), ולתקוף את הכפרים חוליקאת, חתה וכרתיא. אולם הפקודה שירדה ממטה הפלמ"ח בתל אביב ב-14 בחודש הייתה מעורפלת יותר: "להפריע את הרגשת הביטחון של האויב, לפצל את כוחותיו ולמשוך את כוחותיו מחוץ לזירת הפעולה העיקרית". בפקודה זו אין הוראה לכבוש את מוצבי חוליקאת, ומוצבים אחרים שחסמו את הדרך לנגב; מדובר בפעולת הסחה והטרדה.

על תגבור הכוחות העיד ניסן ניר מקיבוץ גבים. למעשה, הוא אומר, חלק מחברי הקיבוצים שגויסו לתגבור הכוחות לא היו ממש חיילים. הם לא קיבלו אימון צבאי והמפקדים לא הכירו אותם. אבל רכזי המשקים קיבלו פקודה והיו חייבים להקצות חברים לפי דרישת הפלמ"ח. קיבוץ גבים נדרש לגייס שישה אנשים, אבל לא היה את מי. ניר מספר: "החלטנו לבחור שישה מבני הנוער שעלו לארץ לאחר השואה, עולים מאירופה ומצפון אפריקה. היו כמה מתנדבים, בני 17, מהקבוצה שעלתה מאיטליה. הם לא ידעו מה זו לחימה. שלא לדבר על ניסיון קרבי. הם נשלחו הישר מהמשאית לקרב".

גם קיבוצים אחרים שלחו עולים חדשים. לחלקם שיקרו ואמרו להם שהם יוצאים לעבודות מחוץ למשק. איש לא טרח ואולי לא רצה לספר להם כי הם הולכים לקרב שאולי לא יחזרו ממנו. גרשום נבו מקיבוץ דורות היה אחד מהמתנדבים. "לא הייתי מודע לסכנות", הוא סיפר לי. לא היה לו נשק. "הייתי מספר 2 של המקלען וסחבתי איתי רק ארגזי פעולה. הנתק היה גדול כל כך, שאפילו את שמו של המקלען לא ידעתי".

בשעות הבוקר של 17 ביולי, מספר מאיר מינדל, יצאו שתי פקודות לרכז שתי מחלקות בקיבוץ רוחמה עד השעה שמונה בערב. ואז התרחש השבר הראשון, בטרם נורה כדור. מפקדי הגדוד השביעי עוזי נרקיס ומאיר פעיל התנגדו להתקפה על מוצבי חוליקאת. לא היה ידוע להם מי נתן את הפקודה – ואכן, כאמור, הפקודה המקורית ממטה הפלמ"ח לא דיברה על כיבוש המוצבים, ואין בידינו פקודה אחרת – והם העריכו שההתקפה לא תצלח בשל היעדר המודיעין והאימונים, ומוטב לדחותה. החסר המודיעיני היה כל כך גדול שאפילו לא היה מיפוי מדויק של מיקום המוצבים המצריים.

נרקיס ופעיל הוזזו הצדה. הם לא נדרשו אחר כך לתת דין וחשבון על סירובם לבצע את הפעולה. לדברי מינדל, מאיר פעיל לא הזכיר את היותו במקום במשך שנים, עד להתגלות הקלטה שבה סיפר על הקרב. "הייתה להם ברירה למנוע את הקרב או לפקד עליו", אומר אלון שוסטר. חיים בר-לב, ממלא-מקום המח"ט (של חטיבת הנגב) שנתקל בהתנגדותם של מג"ד וסמג"ד, נאלץ למנות את מיכה פרי, מפקד פלוגת הג'יפים מגדוד 9, למפקד הכוח. למיכה פרי לא היה כל ניסיון בפיקוד לוחמי חי"ר. שלושה ימים קודם לכן הוביל בר-לב טור ממונע באור יום והציל זמנית את בארות-יצחק. לכן חשב שאפשר יהיה לחזור על התרגיל הזה עוד פעם.