לו ראיתי את פרסומת ההנפשה של עיתונך לקידום רעיונות נשגבים של דמוקרטיה ושל עיתונות חופשית, לא הייתי כותב שורות אלה, ודאי לא בעיתוי זה. ברם, כאשר עיני צדה את הפרסומת באתר ynet, הבינותי עד כמה יכולה המציאות להיות צינית.
לא, אינני צד במלחמת גוג ומגוג בעיתונות הכתובה בישראל, אין לי חלק ולא נחלה במתרחש בין
ידיעות אחרונות לבין "ישראל היום". כאשר שני "ענקים" מתקוטטים, ראוי לו ל"ננס" לעמוד מן הצד. אין בי לא שמחה, אפילו לא שמחה לאיד, ולא עצב על כך ששני עיתונים מנהלים קרב-דמים, קרב של גלדיאטורים המוכנים לחרף נפשם, וביציעים צופים בהנאה כל דורשי נפשם של אלה או של אלה. לצערי, אין זו מלחמה על נפשה של העיתונות, מהותה ותפקידיה, אלא מלחמה כלכלית-אידיאולוגית שבה מעורבים יצרים ותו לא.
הקמפיין הפרסומי של ידיעות אחרונות כולל שלוש סיסמאות הממצות את דבר הבעלים, העורכים והעיתונאים: "החופש לקרוא - רק עיתונות חופשית היא עיתונות אמיתית"; "החופש לדעת - רק עיתונות חופשית היא עיתונות חוקרת"; "החופש לחשוב - רק עיתונות חופשית היא עיתונות אמינה". אם יש מישהו המתנגד לשלוש סיסמאות אלה, שיקום. אם מישהו מצפה לעיתונות שאינה מתבססת על הסיסמאות הללו, שיקום. הבעיה היא המציאות ולא הסיסמאות.
מכובדי, מר מוזס. אבקש לספר לך, בשורות הבאות, סיפור אמיתי אך כאילו הוא לקוח מעולם אחר, ממדינות שמעולם לא קיימו את הסיסמאות שאתה וחבריך מקדמים עתה, סיפור שלמרבה הצער, קשור בעיתונך המקוון, הלא הוא אתר ynet. בסיפא של דבריי, בטוחני שתבין עד כמה הרטוריקה והמציאות רחוקות זו מזו כמזרח ממערב.
לפני מספר שנים החלטתי להפסיק לשתוק. מלחמת לבנון השנייה העצימה את תחושתי שעמידה מן הצד איננה פעולה אזרחית ראויה. כמי שהרגיש היטב את זוועות לבנון במשך עשורים רבים, יחד עם משפחתו, במחילות המקלטים ובריצה מטורפת אל הממ"ד, החלטתי לא לשתוק יותר. הבטן הייתה מלאה, לכן אמרתי די לוויכוחים בימי שישי בחוג החברים, די לקיטורים מול הטלוויזיה או לעצבים ממה שכתוב בעיתון. ללא שום הכנות מוקדמות, העזתי, רחמנא לצלן, לשלוח לעיתונים השונים מאמרי דעות בנושאים הקרובים ללבי, בהם אני מתיימר להבין מעט יותר מאשר באחרים. לא היה קל לעשות זאת, משמע לתת דרור למחשבותיך ולדעותיך, מלומדות יותר או מלומדות פחות, אך בכל זאת דעותיך, ולערב את הקוראים בחששותיך, בראייתך את המציאות, בבעיות המעסיקות את המדינה כפי שהן משתקפות דרך מיטב השקלולים שעשית. אזרתי אומץ, וכאמור התחלתי לכתוב ולשלוח מאמרי דעות למערכות העיתונים. הרגשתי הקלה עצומה כאשר ראיתי שגם דעותיי תופשות מקום בטורי הדעות של העיתונים השונים. רק במקום אחד החמיצו פנים, ומלבד שני מאמרים שפורסמו לפני כמה שנים, החליטו ב-ynet להטיל עלי חרם.
אין לי אידיאה פיקס לפרסם באתר הכה פופולרי שבבעלותך. אין לי אפילו יומרות שמאמריי הם יצירות ספרותיות אולטימטיביות. מותר לא לפרסם כל מאמר או אפילו להטיל מגבלות של זמן על כותבים כאלה ואחרים. אך מכאן ועד חרם טוטאלי, הדרך ארוכה מאוד. כשראיתי את הקמפיין החדש שהוזכר לעיל, ה"פיוזים" קפצו לי, כי הרי ממה נפשך? ה"דיבר" השלישי, הווה אומר "החופש לחשוב - רק עיתונות חופשית היא עיתונות אמינה" הוא כה נכון, אלא שבפועל, החרם שהוטל עלי מקעקע את האימרה הכה מוצלחת "החופש לחשוב". גם כותבים שאינם עיתונאים נשואי-פנים ומורמים מן העם מחזיקים בדעות ויש להם אמירות כאלה ואחרות. אז היכן "מבחן התוצאה"?
מעולם לא השלמתי עם חרמות מכל סוג שהוא. פניתי אינספור פעמים לעורכי מדור דעות, טלפונית ובכתב. אחד העורכים הגדיל לעשות כאשר אמר לי באחת משיחות הטלפון כהאי לישנא: "גם אם תשלח אלף מאמרים, לא אפרסם אף אחד מהם". לשאלתי, מדוע? תשובתו הייתה קצרה: "ככה". המתנתי יותר משנה עד שהתחלפו העורכים, ושוב פניתי, ופניי הושבו ריקם פעם נוספת. לא התייאשתי, וכתבתי לבעלי התפקידים באתר המדובר, כולל העורך הראשי, אך שוב אותה תוצאה. נכון שסגנון הסירוב השתנה: "אנו מודים לך על ששלחת לנו מאמר, אך משיקולי מערכת לא נוכל לפרסמו. נשמח לקבל ממך מאמרים נוספים". ואני שואל, למה לשקר?
אתה יכול להיות מרוצה מהתוצאה: הם הצליחו לנצח אותי. אז אמור לי מכובדי, מר מוזס: איך החופש לחשוב, לכתוב ולהביע את הדעה, במקרה שלי, מעשירים ומקדמים את העיתונות והופכים אותה ליותר "אמינה" ב"ביתך" שלך?
אינני סובל משיגעון גדלות ולא מיהירות, אלא ההפך הוא הנכון. מאידך-גיסא, עם כל הכבוד לעורכי העיתונים הכתובים או המקוונים, אין לי כל רגש נחיתות כלפיהם. לצערי הרב, עורכי מדור הדעות באתר ynet הפכו להיות לקומיסרים השמים את עצמם מעל הכל, ומבטלים, במחי יד, את כל אלה שאינם, לדעתם הם, "כישרוניים" דיים. המשטרים האפלים ביותר נוהגים כך, ואתה יודע זאת היטב. מעניין אם אתה משלים עם תופעות כה פסולות כפי שתיארתי אותן לעיל, בה בשעה שאתה משיק קמפיין המכיל עקרונות כה נשגבים של דמוקרטיה ועיתונות חופשית!
אני שמח בחלקי. מאמרי מתפרסמים ברבים מבין העיתונים השונים, ואני אסיר תודה להם על כך. אינני זקוק לעוד "במה", אך ההגינות מחייבת לא פחות מאשר סיסמאות וקמפיין, מוצלחים ככל שיהיו. צא ובדוק מדוע עיתונים אחרים סבורים שראוי לפרסם את מאמריי ורק באתר ynet יוק?
