אחדים מאתנו, לפי טבעם, שומרים במהלך החיים על נאיביות מסוימת של הילד שבתוכם. אנחנו מספרים לילדינו סיפורים יפים ורבי תובנות על הטובים שמנצחים את הרעים. על הטובים שנגאלים תמיד על-ידי כוכבי על, על חיות שעוזרות, על פיות וגמדים טובים. איך נגדל ילדים מבלי שנספר להם אגדות לקוחות מהחיים, עם מוסר השכל חיובי? כך גדלנו גם אנחנו ובכך האמנו. לכן, לא נחדל מלספר להם כי השקר מכוער, כי הנאמנות יפה ונכונה, כי הטוב הוא השאיפה של האדם האמיתי, הנדיבות והחמלה היא התכונה שנרצה לרומם. תוך כדי מלאכת הסיפור מול עיני הילד התמימות הסקרניות, נמשיך להאמין במה שכתוב באגדות כי בלי האמונה הזו תיפול רוחנו שלנו ונאבד את התקווה.
מה נענה לילדינו ולנכדינו על השאלות הממלאות את האוויר בחיי היום יום שלנו? ילד רוצה תשובות ולא נוכל ולא נרצה למרוח אותו בתשובות מהסוג שאנחנו מקבלים מממשלת ישראל ושריה המופלאים.
מה נענה לילדינו ששומעים את סבא של גלעד, צבי שליט, שמספר כי נפגש עם ביבי לפני הבחירות האחרונות וזה הבטיח לו שאם יבחר יפעל מיד לשחרור גלעד? איך נסביר את זוג ההורים הלא צעירים היושבים באוהל ליד בית רה"מ בחום, מצפים לבשורה, ארבע שנים בכלא וחמשה ימי הולדת ש"נחגגו" בשבי. איך נתמודד עם שאלות למה ביבי הבטיח ולא מקיים למה אמר ואח"כ טען "אז אמרתי". איך נלמד את ילדינו ציניות מהי, מהם אינטרסים, מהי המלחמה על הכיסא-בכל-מחיר, על השלטון ועל המשרה. לא היינו רוצים שיתבגרו בטרם עת. גם כך ילדינו חיים בעולם אכזרי בו אבות רוצחים את ילדיהם שלהם, בו כל יום מתגלה גזל ועוולות, גניבות, מעילות ושקרים. נרצה להשאיר אותם ילדים עוד קצת, עוד יום, עוד שנה.
מה נענה לילדינו על גירוש 400 ילדים ישראלים, ילדי
עובדים זרים שאוהבים את מדינתם כמו את עצמם, שכאן גדלו, כאן חלמו ועכשיו נזרקים כמו צוענים, כמו יהודים, כמו זבל אנושי חסר זהות ובית. במה חטאו הילדים שלא גרמו לכך שייוולדו כאן כיוון שבעבר, הוריהם התקבלו בזרועות פתוחות בגלל הצורך של ישראל בעובדים זרים?
תירוצים עלובים
אנחנו מכירים את כל התירוצים, יודעים שרובוטים ישראלים לאין ספור, מסכימים עם "המדיניות" של ביבי של אלי ישי וכל היתר בלי הרהור שני, כי רובוטים לא חושבים לבד. מכירים את התירוץ שאי-אפשר לשחרר 1,000 רוצחים כי "בגלל גלעד" ישמידו המשוחררים את כל מדינת ישראל. ו-400 הילדים המגורשים, הם אויבי המדינה, יהרסו בעתיד את כלכלתה ותרבותה וחייבם להעיף אותם מפה "לטובתנו". תירוצים עלובים. לא רק שאי-אפשר להסביר את זה לילדים אי-אפשר להסביר את זה באמות מידה של נאמנות כלפי חייל ישראלי, אחריות לאומית כלפי חייל שלנו או בחמלה אנושית מינימלית כלפי ילדי הזרים המסכנים. איך נסביר לילדינו? איך נלמד אותם מה זה ערכים? מהי סולידריות? מהי אנושיות? אהבת האדם וכו'.
איך נסביר להם את אביבה ונעם שליט הצועדים ימים בחום הלוהט מלווים במאות ואלפי ישראלים אפופי תקווה דמיונית, נאיביים ולא מספיק נחושים. את ההורים הלוחמים על חיי בנם אנחנו רואים יום יום אותם באוהל בירושלים, שומרים על אותה אצילות מעודנת של בני תרבות. מחכים לכל מבקר לכל מי שבא להביא להם חום אנושי ועידוד. עיניהם מאירות כשמגיעים אנשים וכבות כאשר הם כמעט לבד באוהל הלוהט.
אביבה לתומה מספרת למראיינת של ליידי גלובס (בראיון המופע במגזין), עיתון לנשות עסקים, כי היא תמהה מדוע "נשות העסקים" (אלה הנקראות גם בכירי המשק), נשות ההון המקורבות לשלטון לא הביעו תמיכה במאבק ההורים לשחרור בנם. נאיביות של אביב שליט. הון לא רוצה לריב עם שלטון, הון אוהב שלטון. היום שלטון זה ביבי ואלי ישי אז למה לערבב עסקים עם ענייני ילדים או חיילים?
יעל דן בגלי צהל מנסה להשיג תשובה של "נשות עסקים" לאותו עניין ומקבלת התחמקות. אף אשת עסקים לא רוצה להגיב. חבל על הזמן להגיב ברדיו על עניין שליט אפשר בזמן הזה לעשות עוד כמה עסקים.
ואי-אפשר להימנע מלחשוב כי אילו שם משפחתו של החייל החטוף מזה ארבע שנים היה נתניהו, אולמרט, ישי, דנקנר או שטראוס הוא כבר מזמן היה בבית... בכל מחיר!
את הציניות הזו אנחנו רוצים להסתיר מילדינו. אנחנו רוצים להשאיר אותם ילדים, טהורים, מאמינים, נאיביים, אם אפשר עוד יום, עוד שנה.
