בראשית הציונות טיפחו מנהיגי התנועה פנטזיה שערביי
הארץ הם צאצאי יהודים שהתאסלמו, וקיוו להשתלבותם מחדש בעם היהודי.
בספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי" טען פרופ' שלמה זנד, כי בניגוד ל"מיתוס הגלות" של התנועה הציונית, יהודי ארץ ישראל לא הוגלו על-ידי הרומים אלא התאסלמו בהמוניהם עם הכיבוש הערבי-מוסלמי וצאצאיהם הם הפלסטינים, ואילו אלה ה"מתקראים" יהודים אינם אלא צאצאי מתייהדים כוזרים, ברברים ותימנים.
לטיעון זה אין כל בסיס, כפי שמעיד המחקר ההיסטורי. ב-640 לספירה השלימו הערבים את כיבוש ארץ ישראל מידי הביזנטים, כשאוכלוסייתה מונה כמיליון וחמש מאות אלף נפש, מרביתם נוצרים. המיעוט היהודי מנה כמאה וחמישים אלף איש, והמיעוט השומרוני - כמאתיים אלף.
מעמדם המשפטי-דתי של הלא מוסלמים נקבע מתוקף "תנאי עומר" - קובץ תקנות מימי הח'ליף עומר אבן עבד אל עזיז (717-720 לספירה). תחת הכיבוש הערבי פסקו רדיפות הדת שאפיינו את התקופה הביזנטית, וחופש פולחן כמעט מלא ניתן ליהודים (ולשאר הכופרים), אולם ב"תנאי עומר" כולם הוגדרו כנתינים סוג ב', ועל היהודים הוטלו הגבלות שונות.
כמו-כן, בהתאם לקוראן הוטל על הנתינים סוג ב' מס גולגולת מיוחד - ג'זיה.
למרות לחצם של אנשי דת קנאים להקפיד על אכיפת "תנאי עומר", נראה כי בארבע מאות השנים של התקופה הערבית-מוסלמית, נהנו "בני החסות" מיחס סובלני מצד השלטונות. השליטים העדיפו לקבל את תשלומי "מס הכופרים" על איסלומם. גם האנרכיה ששררה בחלק גדול מן התקופה הערבית לא אפשרה אכיפה קפדנית.
על-פי האיסלאם אין חובה להעביר את האוכלוסייה הנכבשת לדת האיסלאם.
העדויות להתאסלמות נתינים כדי להשתחרר מתשלום הג'זיה אינן רבות, ופרט לרדיפות בימי הח’ליף אלחאכם בתקופה הפאטמית, לא הופעל לחץ מיוחד על המיעוטים להתאסלם.
פרופ' משה גיל, שחקר את התקופה הערבית-מוסלמית, קבע שלא מצא במקורות מוסלמיים, נוצרים ויהודים כל רמז להתאסלמות המונית של יהודים. גם ההתאסלמות של הנוצרים הייתה איטית, וערב הכיבוש הממלוכי ב-1260 לספירה היו הנוצרים עדיין הקבוצה הדתית-אתנית הגדולה ביותר.
במאמרו "מוצאם של ערביי הארץ" (מולד 213, 1967) מצא פרופ' אברהם פולק, בפירושיו של רבי סעדיה גאון לספר דניאל, סימוכין לתופעת ההתאסלמות של יהודים בארץ בימיו, אך קבע כי ההגירה של מוסלמים לארץ מסוריה ומלבנון, ושל כורדים, אלג'ירים, צ'רקסים, בוסנים ובני עמים בלקניים, לאחר התקופה הצלבנית, בתקופות הממלוכית והעות'מאנית - הביאו לערבוב אתני, כך ש"בסופו של דבר נתגבשה אוכלוסייה ששוב אין להגדירה בפשטנות כיהודים שהתאסלמו", הגם ש"קיימים קשרים חזקים של דם ומוצא בינה לבין היהודים".
גם שמואל אלמוג, במאמרו "האדמה לעובדיה וגיור הפלאחים" (אומה ותולדותיה, כרך ב', 1989), דחה את הפנטזיה כאילו ערביי הארץ הם צאצאי יהודים שהתאסלמו, ועל כן ניתן לקוות להשתלבותם מחדש בעם היהודי - תקווה שטיפחו מנהיגי התנועה הציונית בראשית הציונות ועד לאחר מלחמת העולם השנייה.
העדויות מן התקופה הערבית על המרת דת בקרב יהודים הן מעטות. שלמה דב גויטין, בקובץ מחקריו "חברה ים-תיכונית", כתב כי "החסרונות של חיי המיעוטים לא היו מעיקים עד כדי כך שיביאו להתאסלמות המונית".
מסמכי הגניזה הקהירית מן המאה ה-11, כלומר שלהי השלטון הערבי, מזכירים שורה של ישובים יהודיים בגליל באותה תקופה, וסקר ארכיאולוגי של מרדכי אביעם מאשר שבתקופה הצלבנית היו עדיין כשלושים ושישה יישובים יהודיים בגליל.
לסיכום, רוב החוקרים קובעים כי אין בסיס לטענה שהייתה התאסלמות המונית של יהודים בתקופה הערבית, גם אם הייתה התאסלמות של יחידים. מצב היהודים תחת שלטון האיסלאם היה טוב יותר, יחסית, ממצבם תחת השלטון הנוצרי.
