רוח'לה מתחתנת

מעטים מעוניינים לקרוא או לשמוע על זוועות השואה. סביון ליברכט כתבה מחזה שגם אם העוגנים שלו בשואה, הרי שעלילת "רוח'לה מתחתנת" בתיאטרון בית לסין היא דרמה משפחתית, הנוגעת ללב, בעוד שבשואה היא רק נוגעת בנגיעות עדינות.

האב, שלוימל'ה, ששון גבאי, מחכה לביקור בתו הבכורה רוח'לה, קרן צור, שמאז מות אמה נעלמה מחייו. היא שקועה בעשיית תארים (מ.א. ודוקטורט), ובאה לבשר לאביה את התגשמות חלומו - על נישואיה הקרובים, סוף-סוף, בגילה המתקדם. אחותה הצעירה לאה, מיה דגן, גרושה עם ילד, אך בקשר הדוק עם אביה, מייחלת לטיפת רגש ממנו. אבל אצל פולנים, כידוע, אין החצנת רגשות. ואין סמלי יותר לעקרות הרגש הזו ממראה צלחות החרסינה התלויות על קיר המטבח - העירומות מכל קישוט או ציור.

כשמגיעה רוח'לה עם החתן המיועד (מיכה סלקטר האוהב) - האב נתקף בהלם למראה דמותו המזכירה לו את דמות הקאפו בבלוק במחנה הריכוז ממנו שרד. הוא מבטל את החתונה. חברו הטוב מימי מחנה הריכוז, שגר בניו-יורק, סטאשק (אברהם סלקטר רב ההבעות והמרשים), מגיע לארץ כדי להתערב במהלכים. תוך כדי העימותים, מתגלים סודות שהמבוגרים נצרו בתוכם, ושהמחזה מתייחס אליהם בצמצום - כי כל יציאה כזו יכולה הייתה לאכלס מחזה בפני עצמו.

הקהל זוכה בדרמה עסיסית, ובימויה של ציפי פינס מעניק את חותמו על ההצלחה של ההפקה. כל שחקן כאן - וכולם מהשורה הראשונה של תיאטרון בית לסין, מסוג ממלאי הקופות, כולם משחקים נפלא. המרטיטה מכולם היא מיה דגן, שבהומור הכה-אנושי שלה, בעושר הבעות פניה ועיניה, מצליחה לאזן את הרצינות שבחשיפת הסודות, ומענגת את הצופים בכשרונה הענק. החינניות שלה היא הניגוד לכאבו ולרוגזו של ששון גבאי, שמתקשה להשתחרר מטראומת המחנות, ובצדק. כי מי שלא היה שם - לא יכול לשפוט את הנפשות ששרדו, ועשו הכל כדי להישרד.

וכך, במחזה ישראלי חדש שלא מתנתק מהעבר, אלא מחבר אותנו למקורות, לתובנות שראוי לזכור ולשמור, בביצוע מעולה של כל השחקנים והיוצרים, ממשיך בית לסין בעידוד המחזאות הישראלית המקורית. בסופ"ש הבא ובזה שאחריו, יעלו במסגרת פסטיבל "פותחים מסך" ארבעה מחזות ושש הצגות-קריאה חדשים עם מיטב השחקנים, שמתוכם יבחר הקהל את המוצלחים, שיעלו בהמשך בהפקות רגילות של בית לסין. מניסיון אישי - כולם משובחים. ראוי ושווה לחוות.