אגודת הסופרים ורוחו של שאול טשרניחובסקי

הימים ימי חודש אלול, ובמהלך הימים האלה, בהם אני קוראת בזוהר כל יום כדי לעשות את התיקון של אותו יום, מתגלות לי תובנות עצומות. אתמול קיבלתי מייל מהמו"ל שלי בניו-יורק, שהזמין אותי לפסטיבל ספרותי כלשהו. במהלך ההתכתבות בינינו, הבנתי שהוא איבד את אמונו ברוח האנושית ובשלום בין בני אדם. במכתב התשובה שכתבתי לו ציטטתי את השיר "אני מאמין" של שאול טשרניחובסקי. השיר הזה מזכיר לי בכל פעם את החוזק והאומץ של הרוח האנושית. בכל פעם שבה אני נתקלת בקושי כלשהו, אני נזכרת בשיר "אני מאמין" שכתב שאול טשרניחובסקי באודסה בשנת 1894, ומזמזמת:

• "שחקי שחקי על חלומות
  זו אני החולם שח,
  שחקי כי באדם אאמין
  כי עודני מאמין בך.
  
  כי עוד נפשי דרור שואפת
  לא מכרתיה לעגל פז
  כי עוד אאמין באדם
  גם ברוחו, רוח עז."

רובנו מכירים רק את שני הבתים הראשונים הללו, אבל לשיר יש עוד שישה בתים. בבית השלישי מצהיר טשרניחובסקי על אמונתו בכך שלכל אדם מגיעה הזכות לעבוד ולהתפרנס, והבית הרביעי אומר:

• "שחקי כי ברעות אאמין,
  אאמין כי עוד אמצא לב,
  לב תקוותי, גם תקוותיו,
  יחוש אושר, יבין כאב."

בבית החמישי מכריז טשרניחובסקי על אמונתו בשלום:

• "אאמינה כי בעתיד
  אף אם ירחק זה היום,
  אך בוא יבוא - ישאו שלום
  אז וברכה לאום מלאום."

טשרניחובסקי האמין בתקומת עם ישראל בארצו:

• "ישוב יפרח אז גם עמי
  ובארץ יקום דור,
  ברזל - כבליו יוסר ממנו,
  עין בעין יראה אור."

הבית הזה בשיר הזכיר לי מאמר של רבי אשלג. לכאורה, מה יכול להיות משותף בין המשורר הישראלי המזוהה יותר מכל עם ה"התיוונות" של עם ישראל, עם הנהנתנות וחיי הרגע, המשורר שכתב את השיר "אל מול פסל אפולו", משורר שהתחתן עם אישה לא-יהודייה, ובין רב מקובל, דתי אורתודוכסי, שחרת על דגל חייו את המחויבות והאחריות להפיץ את הקבלה ברבים?

אבל הקטע הבא יראה שיש ויש קשר בין שני האישים הללו, למרות שהם נראים ממבט ראשון כה מנוגדים. בפסוק הראשון ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אומר הרב אשלג:

• "בריש מלים, מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חכמה הקבלה, מעת חורבן הבית ואילך, עד דורנו זה, שהכבידה עלינו במדה חמורה מאוד, ומעוררת פחד שלא תשתכח חס וחלילה מישראל" [הרב אשלג, ספר ההקדמות, הקדמה לתלמוד עשר ספירות, עמוד א'].

שני האישים הדגולים הללו, כל אחד מכיוון אחר, מדגיש את כובד הגלות הרוחנית הרובצת על העם שלנו, ושניהם משתמשים באותו דימוי - הרב אשלג קורא למעמסה הרוחנית שאנו נושאים עימנו "מחיצת ברזל", ואילו המשורר טשרניחובסקי, איש העולם הגדול, משתמש בדימוי של "כבלי ברזל". שניהם האמינו שעם ישראל ייגאל בארצו, ארץ ישראל.

שם, אומר טשרניחובסקי שעם ישראל "יחיה, יאהב, יפעל, יעש, דור בארץ אומנם חי, לא בעתיד, בשמים - חיי רוח לא אין די". גם הרב אשלג האמין שאין די בחיי הרוח, אלא יש לישם את התורה הרוחנית באופן פיזי, בחיים הארציים. בעצם, תוך כדי כתיבת המאמר הזה, הבנתי ששאול טשרניחובסקי הביע בשירו זה את עקרונות תורת הקבלה, האומרת שהמצווה החשובה ביותר היא "ואהבת לרעך כמוך". האמונה ברוחו הנשגב של כל אדם באשר הוא אדם, היא בעצם האמונה של הקבלה בניצוץ הבורא הקיים בלבו של כל אדם.

הבית האחרון בשיר אומר:

• "אז שיר חדש ישיר משורר
  ליופי ולנשגב לבו ער;
  לו, לצעיר, מעל קברי
  פרחים ילקטו לזר."

כתבתי למו"ל שלי שאני היא המשורר הזה, השר שיר חדש, באדמת ארץ ישראל. אני המשוררת שמסרבת להאמין ברוע שבאדם, למרות כל מה שאני רואה וחווה יום-יום. אני המשוררת שמאמינה בניצוץ בורא הפועם בלבו של כל אדם, אותו ניצוץ המלא חסד, אהבה ורחמים. ואני, המשוררת, לעולם לא אפסיק להאמין ברוח האדם, המפעמת בכל אדם, כמו שאול טשרניחובסקי. וכמו גלילאו גליליי אמשיך לומר בכל פעם שבאים המשמיצים והמלעיזים וחסרי האמונה וקטני האמונה: "ובכל זאת נוע תנוע". וכמו שבנימין זאב הרצל המשיך להאמין בחלום המדינה היהודית, למרות שהחלום הזה נראה בזמנו כמו חלום באספמיה, אמשיך להאמין בהתגשמות החלום שלי, חלום השלום, חלום אחרית הימים, בו לא ילמדו עוד מלחמה. כי אני יודעת שרוח האדם נצחית היא, וסוף הטוב לנצח.

במכתב התשובה כתב לי המו"ל שתשובתי נגעה בעומק נשמתו, והודה לי מאוד על כך שבעקבות התשובה הזו הוא התחיל להעריך מחדש את עבודתו כמו"ל בינלאומי המנסה לקרב לבבות באמצעות השירה. ואז ידעתי שעשיתי את התיקון של אותו יום. העליתי איזשהו ניצוץ מן האפר, מן האפלה. גרמתי לאדם אחד להאמין שוב בעצמו.

הבוקר, הבנתי פתאום מדוע אני כל-כך קשורה לאגודת הסופרים, ומדוע כל פעם מבקשים ממני להציג מועמדות לוועד האגודה, ומדוע אני מסכימה, ובכל פעם נבחרת מחדש. כמעט עשרים שנה, אולי יותר, אני מעורבת בעשייה של אגודת הסופרים. המעורבות הזו התחילה לאחר שהוצאתי ספר שירים ראשון - "כעוף החול", בהוצאת "דביר". התחלתי לחפש אנשים כותבים, כמוני, ושמעתי על קיומו של בית הסופר בתל אביב. שם פגשתי סופרים ומשוררים ותיקים שקודם שמעתי עליהם רק בעיתונים. הסופרים הוותיקים הללו ביקשו ממני להציג מועמדות לוועד, ממש כמה ימים לאחר שבאתי לאגודה, ולמרבה פליאתי נבחרתי, למרות שלא הכרתי כמעט אף אחד. ראיתי בכך כבוד גדול ומחויבות גדולה, כי באמת רציתי לדאוג למעמדו של הסופר בארץ. איני צריכה לומר שמעמדו של הסופר נחות למדי, לפחות מבחינה כלכלית. את רוב הכסף מרוויחים כל אלה שמתעסקים עם החומר - עם הנייר, עם הכריכה, המו"ל, בית הדפוס, העורך, המגיה, וכדומה. אבל הסופר, זה שהגה ברוחו את הכתוב בתוך הדפים הלבנים, מרוויח במקרה הטוב 15% מערך הספר שנמכר, ומכיוון שרוב המהדורות הן בנות אלף עותקים, וגם רבי-המכר אינם רבי-מכר בסדר גודל של מיליונים, כמו בארצות הברית, הרי שקשה מאוד להתפרנס בארץ מכתיבת ספרים.

למרבה התדהמה, נוכחתי שככל שהתאמצתי יותר לעבוד למען הסופרים, קיבלתי יותר קיתונות של בוז וחרפה. היו סופרים שהתייחסו אלי כאל המשרתת האישית שלהם באגודה. והיו סופרים שכעסו מאוד אם לא עשו להם או עליהם ארוע, או לא הזמינו אותם להופיע, והתחילו להשמיץ את האגודה ואת חברי הוועד כתוצאה מכך. פתאום שמעתי שמדברים על חברי ועד אגודת הסופרים כעל חבורה של "עסקנים ספרותיים". במקום להעריך את העבודה שהם משקיעים, שפכו עליהם הסופרים האנוכיים, הנהנתנים, שרוצים רק לקבל ואינם מוכנים להשקיע שום דבר לטובת הכלל, קיתונות של מילות השמצה ובוז.

פתאום נוכחתי שיש המון מריבויות בתוך הוועד ומחוצה לו, ושאנשים נוהגים להשמיץ איש את רעהו באופן חופשי, פונים לעיתונות ומלבינים פניהם של אחיהם הסופרים.

הבנתי גם שיש סופרים שמגיעים לתפקידים בכירים בתוך הוועד ומנצלים את מעמדם כדי לקבל כספים שלא כדין, למרות שרוב הסופרים בוועד, כמוני, עושים את עבודתם בהתנדבות, מבלי לבקש ולקבל כל שכר.

ובסופו של דבר הבנתי שכל ההשמצות שהשמיצו הסופרים איש את רעהו נבעו מדבר אחד בלבד - ממה שמגדירה הקבלה כ"רצון לקבל לעצמו בלבד", בניגוד ל"רצון לקבל על-מנת לתת". כל אחד רצה בעצם להיות יו"ר האגודה, אבל ברגע שהיו בחירות חופשיות ודמוקרטיות, בהן נבחרים הסופרים שמקבלים את רוב הקולות, היו כאלה שלא היו מוכנים לקבל את תוצאות הבחירות, וכשהם לא נבחרו ליו"רים, הם הלכו והקימו להם קבוצות ספרותיות אחרות, שבהן הם יכולים היו להיות ראש החבורה.

ומכיוון שהם לא חסכו במילים בוטות, והיו מלאי ביטחון עצמי, הם קיבלו במות להשמצות שלהם, מתחת לכל עץ רענן, וכך החלו רוב הסופרים ורוב הציבור להאמין שבאגודת הסופרים יושבים "עסקנים ספרותיים" ולא סופרים ממש, למרות שאני ישבתי בוועד עם סופרים כמו משה שמיר, משה בן שאול, בנימין תמוז, יצחק גורמזנו, שולמית לפיד, נתן יונתן, ארז ביטון, אמיר אור, ויסלחו לי כל אותם סופרים בעלי שם ששכחתי כרגע לציין את שמם.

גם אני, בזמנו, התחלתי להאמין בהשמצות האלה, והתחלתי לזלזל בתפקידי באגודה, ואפילו היו פעמים שבהן פרשתי או התפטרתי. והכל מכיוון שהקשבתי ללשון הרע, לרכילות שפשתה בתוך הבית הזה ממש כמו אש בשדה קוצים. והבוקר הבנתי דבר פשוט מאוד, שלא הבנתי אותו כל השנים האלה: אני קשורה לבית הסופר, הקרוי על שמו של שאול טשרניחובסקי, בזכות רוחו הכבירה של שאול טשרניחובסקי.

אדם שמסוגל לכתוב שיר כמו "אני מאמין", הוא אדם שמסוגל לסחוף אחריו אנשים רבים בכוח האמונה שלו. והוא סחף אותי אפילו מבלי שידעתי על כך. הוא סחף אותי אפילו אחרי מותו. הוא סחף אותי מכיוון שהיה מקובל נסתר, שהאמין בכל ליבו ברוח האדם ובשירה הנובעת מלב טהור.

אני מודה לך, שאול טשרניחובסקי, שלא פסקת להאמין ברוח האדם. אני מודה לך שנתת דוגמה לסופרי ישראל לקום ולעשות למען הכלל, ולא להתחפר ב-ד' האמות של האגואיזם הספרותי החושב רק על הכבוד, הפרסום, הפרסים והשם הגדול שאפשר להרוויח מהעיסוק הספרותי.

טשרניחובסקי, וגם ביאליק, וגם שלונסקי, וגם אלתרמן, היו סופרים גדולים וגם "עסקנים ספרותיים". הם האמינו שחלק מעבודתו של הסופר היא לתרום לכלל, לא רק לעצמם. האנרגיה הזו היא ששבתה את לבי, כי אני מאמינה שגדולה אמיתית נמצאת במקום בו יש חסד אמיתי ודאגה אמיתית לבני אדם אחרים. ולכן אני שוב חברה בוועד של אגודת הסופרים, ופעילה למען סופרים אחרים, למען הלשון העברית ולמען מעמדו של הסופר. ואיני רואה בכך פחיתות כבוד. להפך - אני רואה בכך כבוד גדול, בכך שאחיי הסופרים נתנו בי את אמונם, ובחרו בי לבצע תפקיד בעל חשיבות ואחריות גדולה, למען סופרים אחרים ולמען החברה כולה.