..."השחיתות מולכת בכל. אין יותר רצון לתרום למולדת. איקס העובדים הזרים שחיים אצלנו מערערים עוד יותר את תחושת השייכות הלאומית. הפרלמנט ה'דמוקרטי' שלנו, שכולם מתפארים בו, מנציח את התקיעות שבה אנחנו חיים". את הדברים הללו אומר בכיר כווייתי. ממשיך ואומר אותו בכיר כווייתי: "אנחנו לימדנו את שאר ה'מפרציים', הכל. כשעוד גרו בבתי הבוץ, שלחנו אליהם מורים לבתי הספר והם באו ללמוד אצלנו באוניברסיטאות. המצב בכוויית מוכיח שעושר ורווחה כלכלית אינם ערובה לחיים דמוקרטיים וחופשיים".
למה אני מעלה את הדברים האלה? מכיוון שהמצב בישראל הוא כל-כך דומה. וגם - בישראל, ישנה קבוצה של הוזים שחושבים שאם נעצים את כלכלתם ומקורות תעסוקתם של הפלשתינים, הם יהפכו למתונים ופלורליסטים.
גם באירופה, יבשת שנפתחה להגירה המוסלמית מתוך תקווה שיתערו בחופש שהיא מציעה - תנועות מוסלמיות מטיפות ומצליחות להניא את הדור הצעיר מלהשתלב בחברה ומדגישות אצלם את הזהות המוסלמית על-חשבון הזהות האירופית. המטרה המכוונת של התנועות האלה היא שהדור הצעיר של המוסלמים יזדהה עם האומה המוסלמית הכלל-עולמית יותר מאשר עם שכניהם בבניין או ברחוב בו הם גרים (דברים אלה השמיע דגלאס מורי, ראש המרכז ללכידות חברתית בבריטניה). אם מוסכם על כולנו (היהודים), שאנו יושבים בארץ אבותינו, בזכות וגם בכיבוש (כן. כיבוש, אשר אולצנו לכבוש, מעצם העובדה שמלחמת השחרור נכפתה עלינו בגלל שהערבים התנגדו לחלוקת הארץ ובמצוות מנהיגיהם הם יצאו למלחמה בנו).
לכן, היום יותר מתמיד, המהלכים של ה'פוסט-ציונים', של השמאל הרדיקאלי, על הטפותיו ההזויות - מסכנים את אחיזתנו הצודקת במדינה האחת שהיא באמת שלנו. לא ארה"ב, לא אנגליה, לא צרפת, לא אוסטרליה ולא טימבקטו; ישראל - היא היא ביתנו הלאומי. לא ייתכן שבאוניברסיטאות ישראליות ישתלטו מרצים "שרוטים" על צעירים "חסרי מנוח" שהם בגיל שבו קל כל-כך להטות את ליבם ל'רומנטיקה' של חיים בעולם הזוי ולא מציאותי שבמזרח התיכון.
הכל רוצים שלום. הכל רוצים דו-קיום. אבל להיות 'יפי-נפש' עד הכחשה עצמית וביזוי עצמי כמו שמרצים באוניברסיטה נוהגים היום - זו כבר השפלה כל-כך גדולה. הרס עצמי. מה חשבו לעצמם אותם פרופסורים ומרצים אשר חתמו על מכתב התמיכה בסרבנים? מה רוצה להשיג אותו ד"ר ניב גורדון, שאפילו לא חש בזלזולו של
יאסר ערפאת הערום, איתו הוא התחבק בביקור אצל שקרן השקרנים? הוא קורא לחרם על ישראל. אז מה הוא ממשיך לעשות כאן? מדוע אינו עוזב? הוא בדיוק מצטייר לי כשיילוק היהודי שמוכן שיירקו עליו בעוד הוא אוחז בעגל הזהב. האם הכספים שהוא מקבל למחקריו המזויפים נתרמים ממקורות כשרים? ודרך אגב - כנראה שד"ר גורדון לא ממש התמצא בשלטון האפרטהייד אם הוא משווה את מצב הערבים בישראל למצב השחורים של דרום אפריקה בטרם החלפת השלטון (דרך אגב - האם אתה יודע שישנם שחורים רבים מאוד שמתגעגעים לשלטון הלבנים?). אבל, עזוב, ד"ר יקר. תתחיל ללמד את ילדיך ערבית וגם את הקוראן.
ובאשר לנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון,
רבקה כרמי - כדי שלא אאבד לגמרי את הכבוד שרחשתי לה, אני מקווה שהגיבוי שהיא נתנה למרצים הפוסט-ציונים נבע מהצורך במקורות מימון לכלל הפקולטות.
וכדאי שבעת ראיון יהיו לה תשובות משכנעות יותר. שמעתי את הראיון שהיה לה עם
ירון דקל והיה לי עצוב לשמוע תשובות רדודות, חוסר רצון להתייחס ורק טיעון עלוב, שכל מה שנאמר על-ידי חברי "אם תרצו" הן אמירות פופוליסטיות. זה הכי קל, כי כשאין אפשרות להגיב לטענות צודקות אז מתקיפים בנביבות צדקנית ובהאשמה של מקארתיזם.
"מהו אמיתי ונכון בעינייך, גב' כרמי?", שאל ירון דקל. "החופש של מרצים לחקור, להביע ולשאול. ללמד ולדון ברעיונות בנושאים ודעות חייב להיות לכל הכיוונים. כנגד כל רעיון, צריך לעמוד רעיון מתנגד לו". אז איך זה, שבאוניברסיטה שאת הנשיאה שלו, הדברים הם כל-כך חד-צדדיים? ואיך זה, שכשהשמאל הרדיקלי מבטא את רעיונותיו זה הליך תרבותי ומתקדם, וכאשר ימני מבטא את דעותיו זה כבר מקארתיזם?
