בית משפט השלום בירושלים קבע, בהחלטה תקדימית למדיי, כי הצגת אדם כמקורב לראש הממשלה עשויה, בנסיבות מסויימות, להוות לשון הרע כלפי אותו אדם ו"חטוטרת" על גבו.

"קירבה אל ראש הממשלה עשוייה להתפרש לחיוב ולשלילה בהתאם למהות העניין, ולמיהות הנפשות הפועלות", קבע השופט נעם סולברג, והוסיף, כי "ציון דבר הקירבה במסגרת מקצועית, שבה זיקה פוליטית הינה שיקול זר ומנוכּר, עלול לעשות רע".

השופט סולברג קבע, כי עיתון "הארץ" פרסם לשון הרע על מנהל חטיבת הביצוע ב'קול ישראל', מוטי אמיר, כשכתב התקשורת לשעבר אורי אילון, פרסם שראש הממשלה אריאל שרון מינה את יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, כחלק מעסקת חבילה, בה מחוייב בר-אל, בין היתר, למנות את מנהל חטיבת הביצוע של הרדיו, מוטי אמיר, למנהל חטיבת החדשות של 'קול ישראל'.

'הארץ': עסקת חבילה בין שרון ומנכ"ל רשות השידור בר-אל

בחודש יוני 2002 פרסם הכתב אורי אילון במוסף "גלריה" כתבה, תחת הכותרת "הממשלה אישרה מינוי בר-אל למנכ"ל רשות השידור", בה נאמר בין היתר: "גורם בכיר ברשות טוען, כי בר-אל זכה באישור מינויו מכיוון שהתחייב בפני ראש הממשלה, לפעול לשורת מינויים של אנשים הנחשבים למקורביו של שרון: למנות את מנהל חטיבת הביצוע של הרדיו, מוטי אמיר, למנהל חטיבת החדשות של קול ישראל; את הכתב יוני בן מנחם למנהל הרדיו; ואת מנהל הרדיו אמנון נדב לסמנכ"ל מיוחד, תפקיד שלא אויש ברשות ב-15 השנים האחרונות. אותו גורם אומר, כי 'יש לקוות שוועדת המכרזים לא תיתן את ידה למהלך הזה שמחזיר את הרשות לימיה השחורים ביותר, שבהם תיפקדה כמחלקה במשרד ראש הממשלה'".

כשבוע לאחר הפרסום, ולאחר מו"מ כושל שניהל העיתון עם אמיר באשר לנוסח הודעת הבהרה, פרסם העיתון הודעה שלא על דעתו של אמיר, בה נאמר: "בניגוד למשתמע מדברי מקור שצוטט בכתבה, מוטי אמיר איננו מקורב לראש הממשלה ולא נערך סיכום מוקדם בינו לבין יוסף בר-אל על מינויו למנהל חטיבת החדשות של קול ישראל".

אמיר מגיש תביעת דיבה: איני מקורב של רה"מ

ואולם, מוטי אמיר החליט לא להסתפק בכך והגיש תביעת דיבה נגד העיתון, הכתב אילון והעורך חנוך מרמרי, באמצעות עו"ד ליאורית דניאל. בתביעה טען, כי מהכתבה משתמע קיומה של עיסקת חבילה, שעל-פיה זכה בר-אל במינוי לתפקיד המנכ"ל בשל התחייבות בפני שרון למינויו של אמיר למנהל חטיבת החדשות. עוד משתמע, כי הוא מקורב, או נחשב למקורב, לאריאל שרון וכן כי הוא שותף למהלך אשר מחזיר את רשות השידור לימיה השחורים ביותר - דברים שלטענתו הינם חסרי שחר.

לטענתו, הפרסום אשר שייך אותו בכזב למחנה פוליטי מחק, או עלול היה למחוק, באחת, מאמצים שנעשו במשך שנים שלא להיות מזוהה פוליטית עם מפלגה כלשהי. "דבר זה", טען, "הוא תנאי בסיסי לתיפקוד בריא ברשות השידור. ה'קירבה' לראש הממשלה מתנה למעשה עתיד מקצועי בהמשך כהונתו של ראש הממשלה הנוכחי. היא גם 'משייכת' מועמד למחנה מסויים בתוך הליכוד, דבר שיש בו כדי לפסול אותו בעיני משתייכים למחנות אחרים בליכוד. פירסום כזה יכול למוטט קריירה מקצועית של עיתונאי".

העיתון: ציטטנו מקור עיתונאי, זה עניין אתי ולא משפטי

העיתון טען להגנתו, באמצעות עו"ד מיבי מוזר וטל ליבליך, כי אין מדובר בלשון הרע, משום שמדובר בהערכת מקור עיתונאי בנוגע למינויו של בר-אל. בין היתר נטען, כי ייתכן שהדברים לא נעמו לאוזניו של אמיר, טען העיתון, אך המבחן לקיומה של לשון הרע הינו אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. הנתבעים טוענים, כי קירבתו של אדם לראש הממשלה, לא יכול שיהיה בה משום לשון הרע. לדבריהם, השקפת עולמו של התובע באשר למידת האובייקטיביות של עיתונאי קשורה לתחום האתיקה המקצועית ואין לדון בה בבית המשפט.

השופט סולברג דחה את כל טענות העיתון וקבע נחרצות כי מדובר בלשון הרע, על אף שאין הוא קובע ש"הצגתו של התובע כמקורב לראש הממשלה, עלולה להשפילו בעיני הבריות, או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם". להיפך, קבע סולברג, "אינני סבור כי הצגתו ככזה, עלולה לבזותו", אולם לשון הרע על-פי החוק הוא גם דבר אשר עלול "לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו".

ביהמ"ש: קירבה לרה"מ יכולה להתפרש לחיוב ולשלילה

"קירבה אל ראש הממשלה", קבע סולברג, "עשוייה להתפרש לחיוב ולשלילה בהתאם למהות העניין, ולמיהות הנפשות הפועלות. ציון דבר הקירבה בתוככי פורום פוליטי מפלגתי, המורכב כולו מתומכי ראש הממשלה, עשוי לעשות טוב; ציון דבר הקירבה במסגרת מקצועית, שבה זיקה פוליטית הינה שיקול זר ומנוכּר, עלול לעשות רע; בתווך מצוי מיגוון רחב של מוסדות וארגונים, שבהם יש והזיקה הפוליטית מועילה, ויש והיא מזיקה".

"דבר קירבתו של התובע אל ראש הממשלה פורסם קבל עם ועדה מעל דפי הארץ... דומני, כי ככל שמדובר במינוי לתפקיד מנהל חטיבת החדשות של קול ישראל, הרי שבעיני מרבית נמעני הפירסום, מדובר בחיסרון. הציפייה מאת מנהל חטיבת החדשות, שיהיה איש מקצוע, עצמאי, נטול פניות, ונעדר מחוייבות לרצות את ראש הממשלה".

סולברג ציין, כי גם אם "אותו גורם בכיר עלוּם ברשות השידור אינו עויין את התובע, וכי בעצם הפרסום לא היתה כוונה לפגוע בתובע, גם אז לא יצא הפרסום מגדר לשון הרע", משום שדי אם הפרסום "עלול לפגוע באדם במישׂרתו, או להרע לו באחד האופנים האחרים".

ביהמ"ש: אין סיבה שאמיר יישא על גבו חטוטרת בדמות קירבה לרה"מ

בית המשפט דחה את טענת העיתון, לפיה מדובר ב"מעשה של מה בכך", וקבע כי "אין הצדקה לכך שהתובע יישא על גבו חטוטרת בדמותה של זיקת-קירבה לראש הממשלה. בקהיליה המקצועית שבה נמצא התובע, עלול הדבר להיות לו לרועץ".

העיתון לא הוכיח שה"מקור" העלום אמר את הדברים

בית המשפט גם דחה את טענת "אמת הפרסום" שהעלה העיתון, לפיה מדובר ב"דעה של גורם בכיר ברשות השידור" ו"אין צורך להוכיח את אמיתות דעתו של הגורם הבכיר כיוון שהנתבעים לא הציגו את דעתו כעובדות". ראשית, קבע סולברג, לא הוכח כלל כי הדברים נאמרו על-ידי אותו גורם עלום, והרי העיתון סירב לחשוף את זהותו בטענת של "חיסיון מקור עיתונאי". על-כך אמר, כי "אני מסכים, כי אין מקום לכפות על הנתבעים לחשוף את זהות המקור העיתונאי. אלא, שבנסיבות אלה, על הנתבעים לשאת בתוצאה הנובעת מכך... עליהם להוכיח שהדברים אכן נאמרו באמצעות עדויות או ראיות קבילות אחרות".

השופט סולברג ציטט מספרו של אורי שנהר בעניין לשון הרע, שם נאמר כי "הכלל הוא שמפרסם החוזר על דברי זולתו לא יוכל בדרך כלל ליהנות מהגנת 'אמת דיברתי' באמצעות הטענה שהאדם שאותו ציטט אכן אמר את הדברים. הסיבה לכך היא, שהאדם הסביר יסיק לרוב מפירסום, החוזר על השמצה שאמר אדם אחר, כי דברי ההשמצה עצמם היו אמת, ואם לא במלואם אזי בחלקם - שהרי ההנחה המקובלת היא ש'אין עשן בלי אש' ושאדם לא יחזור על השמצות שהשמיע אדם אחר אם לא יאמין שיש ממש באותן השמצות".

עיתון 'הארץ', הסביר סולברג, "אינו מוחזק על-ידי קוראיו ככלי ריק, כצינור להעברת דברי להג ולשון הרע סתם מפי אומרם. הארץ נחזה להיות כלי מחזיק ברכה, עיתון אשר מעביר תחת שבט הביקורת - המקצועית, האתית והמשפטית - דברי לשון הרע בטרם פירסומם. 'הארץ' אינו יכול לפטור עצמו בהבאת דברי המקור העיתונאי, מאן דהוא אשר אמר את הדברים. אין די בכך כדי לבסס הגנת אמת דיברתי. יש צורך בהוכחת אמיתות הדברים עצמם. בכך כּשלו הנתבעים, ולא עומדת להם הגנת אמת הפרסום".

הפרסום לא נעשה בתום-לב שכן לא נתבקשה תגובתו של אמיר

בית המשפט דחה גם את טענת העיתון, כי הפרסום נעשה בתום-לב, וקבע כי החוק קובע חזקה השוללת את תום-הלב כאשר הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא. "על הנתבעים היה לבדוק עם התובע את נכונות הפירסום מבעוד מועד, ולאפשר לו להגיב. משלא עשו כן, קמה לחובתם החזקה האמורה". סולברג הוסיף, כי בהבהרה שפרסם העיתון עצמו הוא מודה שהפרסום לא היה אמת.

סכום התביעה שהגיש אמיר הועמד על כ-300,000 ש"ח, בנימוק שבשני מכרזים - למנהל הטלוויזיה ולמנהל הרדיו, הוא לא נבחר למרות כישוריו, ניסיונו, והצלחתו במבחני ההתאמה. עוד טען, כי בדיוני ועדת המכרזים הוא זכה לשבחים רבים מחברי הוועדה, אך חלקם נמנעו מלהצביע עבורו בשל אותה שמועה כאילו הוא מקורב לראש הממשלה.

העיתון טען לעניין זה, כי אמיר לא זכה במכרזים אלה מסיבות אחרות וגם ועדת המכרזים תלתה את אי הבחירה בכמה נימוקים.

בסופו של דבר, העריך סולברג את הנזק הלא ממוני שנגרם בכ-30 אלף ש"ח ודחה את הבקשה לפיצוי בגין נזק ממוני (הפסד השתכרות בתפקיד בכיר יותר אליו היה נבחר במכרז), וכן חייב את הנתבעים בהוצאות המשפט בסך 8,000 ש"ח.

ת.א. 8000/02 מוטי אמיר נ' רשת שוקן בע"מ ואח'