צריך לראות את כל המחזה, מתחילתו הפיוטית כשבטי החולה הסופנית מטופלת באהבה ובעדינות בידי הרופא הצמוד שלה ד"ר סעיד (ניסו כבאיה המכמיר והרגיש), ולהמשיך לצפות בתאוות הממון והרכוש המשתלטת על שני בניה בראותם אותה שוקעת בתרדמת - כדי להבין מה רכוש יכול לעשות כדי לפרק משפחה אוהבת.
רוני קובן (הקולנוען ואיש גלי צה"ל) ארג ביד אוהבת את תולדות המשפחה בפרקי זמן עבר והווה מעורבים. מאז עלו לארץ ונפגשו בה, רבקה הצעירה (דבי יבלונקה) ואהרון, שחלומם היה לבנות בית בארץ ישראל, ארץ ישראל היפה, ועד להתפוררות החלום בגלל בצע-כסף.
הבימאי הצעיר והמחונן גילי אמיתי העמיד הצגה מעולה שתרטיט לבבות רבים. מותה הקרב של האם מביא לארץ את בנה יונתן (קובי ליבנה, האהוב עליה), ומפגיש אותנו עם בנה כאן, אבי (יורם טולדנו) ששרוי בפשיטות רגל מתמשכות, שאמו מכסה את הפסדיו. ירדנה, אשתו התחמנית, הכלה הטיפוסית (יעל הדר), מסיתה את אבי לזייף את חתימת אמו על הסכם מכירת ביתה בנווה צדק לקבלן.
על-רקע עליית מחירי הנדל"ן בארץ, והנהירה לנווה צדק כאל משוש ציון, המחזה נועץ שיניים במציאות מוכרת מאוד. בתם הכחושה, אפרת ליפשיץ, שבזה לכסף ומתעניינת אך ורק במראה גופה הצנום, היא שזועקת את כאבה על התפרקות המשפחה בעבור כסף. כך גם אחיה, מיכאל הנגבי, זועק על הניכור של אביו ממנו.
הדרמה העיקרית היא ביחסים בין האם לרופא הערבי, וביחס אל שני בניה היפים (שניהם שחקנים מנוסים מהשורה הראשונה. ליבנה השקול, המעודן יותר, וטולדנו הסוער שמחצין את מזגו החם של האח הנתון במצוקה), וכן חוסר השוויון בהחצנת רגשותיה לבנים, אי-קבלתה את האחר, והשיא מגיע לקראת סוף המחזה - כשחייקה מלכה, כבעלה, שנפטר צעיר, מגיע לגאול אותה מייסורי הגעגועים אליו, ויד ביד הם צועדים להוויה מחודשת.
רבקה גור מגיעה במשחקה לשיא בתפקיד שלכמותו לא זכתה בכל שנותיה בתיאטרון הבימה. את כל דמה היא משקיעה בו. חייקה מלכה, שחקן צעיר בעל הדר, עם יכולות דרמטיות ונוכחות בימתית בלתי רגילה - עושה כאן את צעדו הראשון והבטוח על בימת תיאטרון רפרטוארי, מאז סיים את בית צבי השנה.
הצגה שלקוחה מהמציאות הישראלית, ומכאן כוחה להגיע לכל אחד. משחק מעולה בבימויו של גילי אמיתי, בתפאורה יפהפייה ומושקעת של ניב מנור, עם מוזיקה של אפי שושני, תלבושות של דפנה פרץ, בתאורה מצוינת של דולב ציגל - כל אלה יוצרים הצגה הראויה להמשיך ולעלות על בימת בית לסין.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
