בשבקין אולי גיבור, אבל קפון השורד האמיתי

נתחיל מהסוף: אם יש מישהו ששמח על ניצחונו של בשבקין, מעבר למתנחלי ניל"י ועדן אברג'יל, אלה הם אנשי אבוט-רייף-מאירי וערוץ 10. כי גם הם יודעים ש"העונה הטובה מכולן" לא עשתה טוב ל"הישרדות". מה שהם היו צריכים זה פנים ייצוגיות. מה שהם צריכים זה גיבור. ובשבקין, תאהבו או אל תאהבו זאת, הוא גיבור בישראל 2010.

בשבקין מצליח להתחבב על כולם. הוא גם אליל הילדים וגם מתערבב בשירותים במועדונים. הוא גם מושא תשוקתן של הבנות, וגם פרטנר בפוטנציה לפלייסטיישן עבור הבנים. בשביל הדתיים הוא מתנחל, ובשביל החילונים - תל אביבי (האין המושג מתנחל תל אביבי מבטא בצורה הטובה ביותר את האוקסימורון המגולם בחיים בתקופה המכונה ישראל 2010? יש שיגידו שזו התוצאה של מותה של האידיאולוגיה. אבל כנראה שזו סתם עייפות). הפוטנציאל של בשבקין הוא לא להיות נעמה קסרי או שי הראל. בשבקין יכול להיות נינט. או אלירז שדה.

נמשיך עם השואו: אנחנו כבר יודעים למה לצפות בגמר "הישרדות", ולא רק כי קראנו את "המסמך". אנחנו מכירים את המגבלות. אנחנו יודעים שזה יימרח כמו שיר של דיוויד ברוזה. אנחנו יודעים שזוארץ יכניס את המושבעים בקריאת כרוז פאתטית. את הגמר הזה מייצג בצורה הטובה ביותר שמה של הלהקה שניגנה את הרבע שעה המיותרת בהתחלה: טררם.

אבל אם לוקחים בחשבון מראש את כל הרעות החולות האלה - ואם מתעלמים מהעובדה שהמשחק כמעט הוכרע בהצבעת אס.אם.אס, מה שבאמת היה רוצח סופית את הפורמט - הרי שהיה לנו גמר מותח. והיו לנו גם רגעים מענגים: למשל, להתבונן בחברים של שפקס, עם דינמיקה של גנג בנג רגע לפני הטלפון לבחורות. למשל, לראות את דן מנו נבחר לחביב הקהל, משלים את המהפך בתדמית ומתחיל את המירוץ לכנסת או סתם לתפקיד טאלנט. למשל, לבהות בנטע-לי, שנראית כמו שילוב של אורית פוקס וגולדי הון.

ונסיים במשחק: יש שאומרים שבשבקין לא עשה שום מהלך במשחק ולכן אינו ראוי לזכות. אבל בשבקין עשה את המהלך החשוב ביותר - גיוס קולות בקרב המושבעים. הגמר הזה היה פשוט מאוד בהצבעה: כל ברית הצביעה לנציג שלה בשלישיה. מירית ומעיין לבשבקין. שפקס ולידר לשרון. אביגיל וגיא לקפון. החוכמה הייתה לזכות בקולות הנותרים, ובמיוחד בשלישיה ללא נציג בגמר - דן, מרינה ואנגלנדר. בשבקין זכה בהם כי הבין שהמשחק יחסי. הוא היה הבחירה הכי טובה ביחס למתחרים. וזאת, כיוון שהיה פחות אנמי משרון, פחות מפחיד משפקס ופחות קריפי מקפון.

על שרון אין מה להרחיב מילים. הניסיון לצייר כאילו הייתה לה אישיות במשחק עלוב רק פחות מהצילום שלה בלשכת עורכת הדין המצליחה שלה. זה ממש נראה כאילו אחותה עוד שנייה אומרת "בהצלחה נשמה, רק אל תשכחי להחזיר לי את הנעלי-עקב שהלווית (הטעות במקור, ג.ל.) ממני בשביל הצילומים".

אבל היה רגע אחד שייצג את שרון נהדר. זה היה כשהיא דיברה על כך שהיא באה עם האמת. בכלל, היא עשתה שימוש אינפלציוני במילה אמת (כמו לידר, התאומה הסיאמית שלה, עם המילה "מקום"). אבל הפעם היא אמרה "אני באה עם האמת שלי". האם שרון מזהה את הפרדוקס שאצור בביטוי הזה? ובכן, היא כנראה תענה שהיא באה עם האמת שלה.

חיכיתי עד הגמר כדי להתייחס לחמשירים המדויקים, שירי ההייקו החדים, פואמות הקנון המלוטשות של שפקס. כי באמת, לא רק ריבוי הקלישאות בהם, לא רק החשיבות המופרזת שבה הם מושמעים, לא רק שביעות הרצון העצמי המגולמת בהם - דווקא העדינות שבהם, היא היא שמצביעה יותר מכל על אפשרות לנרקיסיזם על סף ההפרעה הנפשית. נרקיסיזם שהביטוי הבולט ביותר שלו הוא כמות ההטיות בגוף ראשון ששפקס דוחס בכל משפט. אדם כל-כך מלא בעצמו, ודאי שלא מאיים על בשבקין.

נותרנו עם קפון. והאמת, הגיע לקפון לזכות. גם אם לפעמים ייחס לעצמו מהלכים שלא היה לו קשר אליהם, גם אם תפיסת המציאות שלו לפעמים הולכת לאיבוד, עדיין לכל אורך התקופה הוא ניהל את המשחק. הוא ניצל הזדמנויות. הוא ידע לרכב על אנשים ולרדת מהם בזמן.

אז למה המושבעים לא בחרו בו? כי קפון לא יוצר הזדהות. שני דברים בו מרתיעים אנשים: הראשון הוא הכמיהה שלו להישרדות. המסע שנמשך שלוש שנים, כאילו היה פרודו במסעו להשמדת הטבעת. השני הוא יחסיו המאוד מיוחדים עם אמא טוטסי (האין אמא קפון נראית כמו דסטין הופמן עם פאה?). בואו נודה, תסביך האדיפוס ממנו סובל קפון כה קיצוני עד שיותר נכון לומר שאדיפוס סובל מתסביך קפון. שני הדברים האלה הופכים את קפון לקריפי.

ואף על-פי כן, קפון היה צריך לזכות. ולכן, האכזבה הגדולה בגמר היא ממתמודד אחר - דן מנו. אפשר להבין למה דן לא סובל את קפון. אחרי הכל, קפון הפך את עצמו לנמסיס שלו, ומי רוצה שלוציפר המוצהר שלו גם ידיח אותו וגם ינצח במשחק? אבל מה שדן לא השכיל להבין הוא שקפון למעשה מגדיר את עצמו דרכו. הוא רוצה להיות גדול ממנו. ולכן יש דרך אחת שבה הניצחון של קפון הופך לניצחונו הגדול של דן: אם דן היה זה שמעניק לקפון את הניצחון בעצמו. הוא היה מכתיר את קפון - אבל הופך את עצמו לאגדה של גדלות נפש.