הסרט המגולל את נפילתו של
דודו טופז מזכיר לי דודה אחת שלי - שניהם רואים רק את הצד השלילי של המטבע (מבט מעורטל מחסד), צדקניים (צדקנות היא מפלטו הראשון של צר-האופקים) ולא אומרים שום דבר חדש. גירדתי בפדחת שכלי, אך לא נשר ממנה שום קַשקַש רעיון מדוע הופק
'דודו טופז - מותו של מלך'. הרי סרט זה אינו מציע ולוּ הבזק-תמונה חדש אחד בנושא הידרדרותו לפלילים, שלא לדבר על הבזק-מחשבה, כלומר תובנה חדשה על הפרשה הטרגית. טופז כבול באזיקים? תמלילי הראיונות הרדיופוניים שלו ("יש בי צד רע")? כל זה חרות כבר בפנתיאון הקלקר הקרוי 'זיכרון ציבורי'.
ואולי נועד הסרט לשמש רק מחוות זיכרון לטופז? אם כך, מוטב היה לשדר במשך שעה שקופית עם תמונת הבדרן המנוח ולצידה נר זיכרון בוער - מאשר להקרין העלאת גרה ארכיונית, ועוד כזו המציגה את טופז כמפלצת בעלת שלושה ראשים: מגלומניות, ילדותיות ורוע.
להפתעתי, איש מחבריו של טופז שהתראיינו לסרט לא נידב לטובתו מילת סנגור שתאזן את התמונה. חבריו אמרו רק, בנימה שאיננה נטולת קנאה, שטופז "רצה לטרוף את החיים". איש מהם לא ציין שטופז חש לפחות בושה על המעשים שעולל. זאת בניגוד לעו"ד ישראל פרי, למשל, שעשק מאות מיליוני שקלים מניצולי השואה ולא הביע חרטה, שלא לדבר על מעשה מיושן כמו שליחת יד בנפשו.
כן, טופז היה אנכרוניסטי במקצת. לא רק שחש בושה על מעלליו, הוא גם היה מאצ'ו שנישק וחיבק מבלי להרכיב על עצמו את החסכמים ההתנהגותיים של הפוליטיקלי-קורקט. היה חן מסוים בילדותיות שלו, שבסך הכול לא הזיקה לאיש. למעשה, האינפנטיליות של דודו (כשהיא ניתזה מהמסך, ולא כאשר היתרגמה לאלימות) התקבלה בהתלהבות על-ידי העם, שהוא אינפנטילי בעצמו - באמנות, בפוליטיקה ובחשיבה מוסרית. ואגב, גם בכירי ערוץ 2, שהתעללו בטופז עד זוב כבוד, אינם נקיים מאותו רוע אינפנטילי.
פרשת טופז נלעסה מכל כיוון, אך היבט אחד לא נידון. טופז ייזכר לא רק כבישוף המודח של כנסיית הרייטינג, אלא גם כמי ששילם לבריונים שיבצעו בעבורו מעשי אלימות, ואף אלימות קשה למדי, במקרה של שירה מרגלית. הזיכרון הציבורי תמיד יוקיע אותו על כך. אך האם אנחנו, האנשים האנונימיים שמוקיעים את טופז, נקיים מאותו עוון? האם אין אנו משלמים מדי יום ביומו לבריונים כדי שיבצעו בעבורנו אלימות קשה, הרחק מהעין הרגישה שלנו? האם בקניית בשרם של בעלי חיים אין משום אלימות קשה בשלט רחוק?
